הלכתי לעבוד בסדנת הרדיו. האדון אולסנר התייחס אלי כפי שבעל מלאכה גרמני מתייחס אל שוליה: הורה לי לטאטא את המקום ונתן לי לעשות עבודות פשוטות. ביליתי שעות בהלחמת ידיות לקופסאות ומיינתי ברגים על פי גודלם. עברו שבועיים, ומיום ליום התברר שאנחנו - הטכנאות ואני - לא מתאימים זה לזו. העבודה שיעממה אותי, היו לי שתי ידיים שמאליות, והאדון אולסנר פסק, בצדק, שלעולם לא ןצא ממני טכנאי הגון. עזבתי את העבודה, ועמה גם את הרעיון ללמוד הנדסה. את הלימודים בבית הספר לשיעורי ערב אף לא התחלתי.
כך אמרתי שלום לניסיון האחרון שלי ללמוד בבית ספר. מעולם לא התחרטתי על כך.
הייתי צריך להרוויח כסף, ובאופן דחוף. הורי חיפשו בשבילי עבודה אחרת. אחד הלקוחות של המכבסה, עורך הדין שולמן, היה מוכן להעסיק אותי במשרדו. אחרי הניסיון בסדנה, זה היה גן עדן. עבדתי במשרד נאה ברחוב לילינבלום, בבניין מצופה בשיש ורוד, והעבודה עניינה אותי. עולם החוק והמשפט ריתק אותי מאוד.
אבל זה היה משרד קטן, והמשכורת היתה זעומה. אחרי חודשים ספורים בלבד סיפר לי חבר שגם הוא עבד במשרד עורכי דין שמחפשים פקיד במשרד שלו. הציעו לי משכורת חודשית של שלוש לא״י(לירות ארצישראליות) - משכורת ענקית לנער בגילי. זה היה בזמן שכרטיס לקולנוע עלה 41 מיל, ואפשר היה לאכול ארוחה טובה בשילינג - חמישה גרוש(הלא״י הכילה מאה גרוש, ובכל גרוש היו עשרה מיל).
כך, בגיל 14 וחצי, ישבתי מאחורי שולחן כתיבה משלי, ערמת תיקים לפני, במשרד יפה באחד הבניינים היותר יוקרתיים בתל אביב: בנק ברקליס ברחוב אלנבי פינת אחד־העם, בניין בריטי דמוי מבצר. מולי, על קיר המשרד, היו תלויים הסמלים של כל הקולג׳ים של אוניברסיטת אוקספורד, ושפת הדיבור במשרד היתה אנגלית.
הבוס שלי, סיילס בנג׳מין ששון, מ״א אוקסון(כלומר בוגר אוקספורד), באריסטר (פרקליט הטוען בבית המשפט) ונוטריון, היה אנגלי לכל דבר. הוא דיבר רק אנגלית, חבריו היו פקידים בריטים בכירים, והוא נסע במכונית בריטית קטנה.
ששון הוא שמה של משפחה בגדאדית יהודית עתיקה שכמה מחבריה צברו הון במזרח הרחוק. היא הפכה זה מכבר למשפחה מכובדת באנגליה, שם שונה השם ^SASSOON. אחד מבניה, זיגפריד ששון, נחשב לאחד המשוררים הבולטים במלחמת העולם הראשונה.
די חיבבתי את הבוס. היו לו תכונות של ג׳נטלמן אנגלי. תמיד היה נדמה שהוא לא לגמרי נוכח, מפוזר ללא תקנה. פעם יצא אלי ושאל מה מספר הטלפון שלו. מעולם