ב־29 ביוני 1938, שלושה חודשים לפני יום הולדתי ה־15, תלו הבריטים את שלמה בן־יוסף.
מאז פרוץ ה״מאורעות״, שנתיים לפני כן, עקבתי אחרי האירועים מרחוק. העיתונים דיווחו על יהודים שנהרגו על ידי הערבים ועל הוויכוח הסוער בין חסידי ה״הבלגה״ לבין הרביזיוניסטים, שתבעו תגובה אלימה ולעגו למנהיגים הסומכים על הבריטים.
לבי היה עם הרביזיוניסטים תובעי התגובה. מנהיגי היישוב נראו לי כחבורה של יהודי־גטו, הנשמעים לפריץ. גם מוחי אמר לי שאם לא נגן על עצמנו, איש לא יעשה זאת במקומנו.
דעתי זו התחזקה בהדרגה בהשפעת עלונים שמישהו דאג להמציא לי באופן קבוע. הם היו משוכפלים באמצעים פשוטים ולא נשאו חתימה. היתה בהם ביקורת חריפה על ההנהגה ועל ה״הבלגה״.
תליית בן־יוסף הגדישה אצלי את הסאה. הוא היה עולה מפולין שחי ב״פלוגת ביח״ר״ בראש פינה. הוא ביקש לנקום על פיגוע בכביש עכו־צפת, שבמהלכו התנפלו בני הכפרים הערביים הסמוכים על נוסעי מונית, הרגו אותם בסכינים ובחרבות והתעללו בגופותיהם. נוסעת שהיתה איתם נאנסה לפני שנהרגה. בתגובה ביצעו בן־יוסף ושני חבריו פיגוע כושל באוטובוס של נוסעים ערבים. היריות שלהם לא פגעו, והפצצה שניסו להפעיל לא התפוצצה.
בן־יוסף נידון למוות ועד הרגע האחרון היו הכול בטוחים שיזכה בחנינה. אבל המפקד הצבאי הבריטי, שכבר הוציא להורג ערבים לא מעטים, החליט להחניק את הטרור היהודי בעודו באיבו, וגם להוכיח שהוא פועל בלי משוא פנים. בן־יוסף הוצא להורג, אחרי שחרת על קיר תאו שורה משירו של זאב ז׳בוטינסקי: ״למות או לכבוש את ההר.״ הוא היה היהודי הראשון שהוצא להורג מאז ראשית השלטון הבריטי בארץ.