הייתי נסער. מה הם חושבים לעצמם, המנוולים האלה, שאנחנו יהודי גטו, יהודים גלותיים שאפשר להפחיד אותם? הרגשתי שאני לא יכול לשבת עוד בחיבוק ידיים. אם האנגלים מאמינים שהם יכניעו אותנו במעשה ברברי כזה, אז התשובה הנאותה היא להתייצב ולמלא את מקומו של הגיבור המת.
מעולם לא שכחתי את ההרגשה הזאת, והיא סייעה לי, לימים, להבין היטב לנפשו של צעיר פלסטיני, המחליט במצב דומה להצטרף לארגון לוחם.
כך הרגשתי, כאשר אותו מכר שטחי הסביר לי שהארגון הצבאי הלאומי הוא ארגון מחתרת, ששם לו למטרה לשבור את ה״הבלגה״ הבזויה, ושאל אם אני מוכן להצטרף אליו. על אף שעד אז בכלל לא שמעתי על הארגון, לא היססתי לרגע. עניתי: ״כן!״
הוא אמר לי להמתין להודעה ולא לגלות לאיש על הפנייה. זה העמיד אותי בפני דילמה. האם יכולתי לעשות דבר כזה מבלי להודיע על זה לאבי?
התלבטתי כמה ימים ואז אמרתי לאבא שאני צריך לדבר איתו בסוד על עניין חשוב. יצאנו לרחוב דיזנגוף, טיילנו הלוך ושוב לפני המכבסה, וסיפרתי לו שהסכמתי להצטרף לארגון מחתרת. הוא לא עודד אותי אבל אמר שאני די מבוגר כדי להחליט בעצמי על דרכי. לאמא לא סיפרתי.
עברו שבועות ולא קרה דבר. החיים נמשכו כרגיל, עבדתי במשרד, הלכתי לבתי המשפט. פעם־פעמיים פגשתי באותו צעיר שהציע לי את ההצעה, והעמדנו פנים שאיננו מכירים זה את זה. התחלתי כבר להתייאש, ואז בא אלי למשרד צעיר שלא הכרתי ותחב לידי פתק: נצטוויתי להופיע ב־8 בערב באותו יום בבית ספר ברחוב התבור בתל אביב. בכניסה ישאלו אותי לסיסמה, ועלי לענות ״יהואש״.
ירדתי במורד רחוב קלישר לעבר רחוב התבור. לבי הלם בחוזקה, רגלי היו חלשות. ידעתי שזוהי השעה הגדולה בחיי. אחרי שנים של חיי שגרה, בבית הספר ובעבודה, אני עומד להתחיל בפרק חדש, מהפכני, מסוכן, בעל חשיבות עליונה.
בפתח בית הספר עמדו שני צעירים, בן ובת, שנראו כמו כל זוג אחר, והסתכלו בי באדישות. עברתי על פניהם כשלבי הולם. זהו זה! שמירה! מחתרת! סרטים וספרים רומנטיים עברו לנגד עיני. הנה הסכנה! הנה החיים האמיתיים!
לרגלי המדרגות עמדו בחור ובחורה, מבוגרים ממני. ״סיסמה!״ תבע הבחור. ״י־הו־אש!״ פלטתי. מאז שקיבלתי את ה״קשר״, שיננתי את המילה במשך כל היום. ״עלה! קומה שנייה מימין!״