״חכה שם! יקראו לך!״ הוסיפה הבחורה.
עליתי במדרגות חשוכות. גם הפרוזדור היה שרוי בחשכה גמורה. הבחנתי בקושי בכמה נערים בני גילי, שהיו כנראה נפחדים ונבוכים כמוני, שישבו בדומייה על ספסל. מתוך חדר סגור, בקצה הפרוזדור, נשמע מפעם לפעם קול עמום של רגליים הרוקעות ברצפה. ההתרגשות שלי גברה מרגע לרגע.
הדלת מולי נפתחה. לרגע נשפך עלי אור בהיר. ״אתה שם, כנס!״ מישהו תפס בזרועי, דחף אותי לתוך החדר, הושיב אותי על כיסא ונעלם.
לא ראיתי כלום. על השולחן מולי עמד זרקור קטן, שהאיר ישר לתוך עיני. הרגשתי שמאחורי הזרקור יושבים אנשים.
קול עמוק ובלתי־טבעי קרא את שמי, יוסף אוסטרמן, ואת כתובתי. נענעתי בראשי.
לא הייתי בטוח שאני יכול לדבר.
״איפה אתה לומד?״ שאל הקול.
״אני... אני לא לומד. אני עובד. אצל עורך דין.״
״עובד? כמה זמן?״ נראה שבארגון - כמו בתנועות הנוער - לא היו רגילים לנערים עובדים.
״יותר משנה.״ מאחורי השולחן התלחשו.
הקול העמוק עבר לשאלות על דעותי הפוליטיות. מתי החלטתי להתגייס לארגון? מדוע? האם אני מכיר את מטרותיו? האם אני מוכן לקבל על עצמי את המשמעת ואת הסכנות? ואז באה שאלה שלא הייתי מוכן לה: ״האם אתה שונא ערבים?״ ״לא!״ פלטתי בלי מחשבה. הרגשתי מיד שזוהי תשובה לא נכונה. דממה השתררה בחדר. קיללתי את עצמי בשקט.
״את האנגלים אתה שונא?״
״לא!״ נפלטה התשובה שוב בעל כורחי. שוב דממה.
אם אני לא שונא את הערבים ולא את האנגלים, חקר הקול, מדוע אני רוצה להצטרף לארגון? עניתי איכשהו שאני חושב שמגיעה לנו מדינה, שאין לאנגלים מה לעשות בארץ, שעם הערבים אפשר להגיע להסדר.
כעבור חצי שעה הרפו ממני. הרגשתי כמו סמרטוט סחוט. בחוץ, ברחוב, שאפתי שוב אוויר במלוא הריאות. הייתי בטוח שפספסתי את הבחינה. עוד חלום שנגוז.
אבל כבר למחרת היום הופיעה במשרד שלי נערה שחרחורת ומסרה לי פתק. עליך להופיע ביום ראשון, היה כתוב שם, בשעה עשרים אפס־אפס במקום הידוע, בתלבושת מסודרת, בגדי חאקי ונעליים שחורות. הסיסמה: ראש פינה.