רחוב פרישמן, ושם חוויתי את ההווי של תנועת נוער ״חלוצית״ - הווי שכמעט כל מי שגדל בארץ בימים ההם חי אותו. שרתי את השירים החלוציים (שרבים מהם היו במקורם שירים מרוסיה הסובייטית), ורקדתי הורה וקרקוביאק.
נשלחתי לתנועה זו יחד עם חברי יוסף. בהדרגה השתלטנו על חלק גדול מפעילות הקן. מישהו גילה שאני יכול לחבר סקירות פוליטיות ולדבר בציבור, ועל כן נתנו לי לרכז את החלק הפוליטי בערבי הקן ולהרצות על המצב. ניצלתי זאת, כמובן, כדי להטיף בעקיפין לדעות הארגון.
רציתי להצטיין גם בתחומים אחרים. נורא קסם לי תפקיד המחצצר. ביקשתי מהמחצצר הקבוע להשאיל לי את החצוצרה לכמה ימים. זה היה ממש תענוג להחזיק ביד את כלי הנחושת הנוצץ ולהצמיד אותו לשפתיים. הצרה היתה שלא הצלחתי להפיק ממנו ולו צליל אחד. אחרי שביליתי שעות בניסיונות מתסכלים החזרתי אותו וביקשתי במקומו את התוף. ניסיתי, באמת ניסיתי. אבל חוסר השמיעה המוזיקלית שלי היה גם הפעם בעוכרי. בלית ברירה נאלצתי להסתפק בתפקיד הרגלן. וכך, בשעה שהחצוצרה הריעה והתוף תופף, העליתי את הדגל אל ראש התורן.
באותו זמן, דומני שזה היה באביב 1940, קרה לי משהו נורא: התאהבתי.
הדבר כשלעצמו לא היה נורא. הרי כולם מתאהבים בגיל הזה. אבל כשאתה חבר במחתרת, זה עלול ליצור בעיות. בייחוד בנסיבות המיוחדות שלי.
בלהה היתה מלכת הקן של ״הנוער הציוני״. החברה הכי פעילה. הרקדנית הכי טובה. הבחורה הכי חתיכית. הייתי משוגע עליה.
היא גרה עם אמה בקרבת שוק הכרמל וחיזרתי אחריה במרץ. הזמנתי אותה לקולנוע. הבאתי לאמה שושנה אדומה. התחבבתי על אמה, שגידלה אותה לבדה. כתבתי לה שירי אהבה - שאבדו, למזלי.
כל זה לא עזר. האהבה נשארה חד־סטרית לגמרי. ואז עשיתי שטות שלא תיסלח.
T ־־
בגדתי בשליחות שלי.
הכנסתי לי לראש שבלהה היא, בעצם, מועמדת מצוינת לארגון. המניע האמיתי היה, כמובן, לעשות עליה רושם. אם תראה שאני בעצם איש מחתרת עז נפש, היא תשנה את דעתה ותתאהב בי. ביקשתי לשוחח איתה ביחידות, וגיליתי לה בסוד שאני חבר הארגון. הצעתי לה להצטרף.
ההמשך היה נורא. הסתבר שבלהה היתה מאוהבת כל הזמן בראש הקן, חבר קיבוץ תל יצחק בשם יוחנן. היא גילתה לו את העניין. בשבת הבאה, בשעת המסדר