השגרתי בקן, קרא לי יוחנן לצעוד שני צעדים קדימה. ואז קרע מעל חולצתי את סמל התנועה והודיע שאני מגורש מהקן. מי שראה סרטים על פרשת דרייפוס, שבהם קורע הגנרל הצרפתי את כפתורי הנחושת ממדי הסרן היהודי ושובר את חרבו על ברכו יכול לתאר לעצמו את המעמד.
יצאתי מהקן המום. במשך כל השבוע חיבלתי תחבולות נקמה. בשבת הבאה פרצתי לקן באמצע המסדר, עמדתי מול החבר׳ה תאמתי נאום חוצב להבות, ששיננתי אותו במשך השבוע. כשגמרתי הפניתי להם גב ויצאתי בראש מורם.
זה היה נאום מלא פאתוס. נודע לי שמאז קראו לי בקן ״המשיח״. אני מודה: במבט לאחור הפרשה כולה נראית קצת מגוחכת. אבל בזמן אמת זה לא היה מצחיק. חשיפתי כחבר הארגון היתה עלולה להגיע לידיעת הבולשת הבריטית. התנהגותי היתה בלתי־אחראית לגמרי. וחוץ מזה, בגידת הנערה האהובה שברה את לבי.
בשבועות הקרובים חייתי בצל האיום להיאסר בכל רגע, אבל כלום לא קרה. כך הסתיימה אהבתי הגדולה הראשונה.
שביתת הנשק של הארגון גרמה להרפיה מסוימת בחוקי הקונספירציה. עברנו אימונים גלויים יותר. יצאנו למסעות רגליים ארוכים וצעדנו ברחובות במדי חאקי, אחרי שחילקו לנו תעודות חבר כוזבות של ביח״ר, החוקית. כיוון שהארגון זלזל בביח״ר, הוא הקים לימים תנועה חדשה בשם ״התאים הלאומיים״, ובאופן רשמי השתייכנו אליה. חוששני שהיתה בזה נימה עדתית - בביח״ר היה שיעור גבוה של בני ״עדות המזרח״ מכרם התימנים ומשכונת התקווה, שנדחו על ידי ״תנועות הנוער החלוציות״, לובשות החולצות הכחולות, שגייסו בעיקר את ״הנוער הטוב״ מהגימנסיות.
אחד מאתרי האימונים היה החורשה בקריית אריה, בקרבת פתח תקווה, לא הרחק מהמקום שבו קם לימים בית החולים בילינסון. אני זוכר שעות של תרגילי סדר, בפקודת מדריכה חטובה במכנסיים קצרצרים. כשההורמונים משתוללים אפשר להתענג בפנטזיות מיניות אפילו בשעה שקופצים לדום ועומדים נוח תחת שמש לוהטת.
בדרך חזרה, אחרי הליכה מפרכת של עשרה קילומטרים, צעדנו בסך, שלוש גונדות, ברחובות תל אביב. ההרגשה נהדרת! העייפות נשרה כלא היתה, צעדנו כחיילים, הקצב היה מושלם, הראש מורם והידיים מונפות. היינו בטוחים שהעוברים ושבים מסתכלים בנו בהשתאות. תענוג צרוף.