עם בואנו לארגון נאמר לנו לקרוא ספרים על מחתרות אחרות, ובעיקר על המחתרת האירית, ששימשה לנו כדוגמה. למדתי את תולדותיה וקראתי כל ספר עליה שיכולתי להשיג. המליצו גם על המחתרת הפולנית שנאבקה במאה ה־19 ברוסים ועל מאבקו של ג׳וזפה גריבלדי האיטלקי, שהיה מעין אליל של תנועות השחרור בכל העולם.
המחתרת לא התנזרת באותה תקופה מחיים חברתיים. לפעמים היו אצלנו מסיבות עליזות. בעיקר שרנו את שירי ״המטאטא״, התיאטרון ההומוריסטי המצוין שמשוררים פופולריים כמו נתן אלתרמן כתבו את שיריו. ידענו אותם בעל פה מפני שצ׳רלי, אחד מאנשי הפלוגה, עבד כסדרן בבית העם, שם הציג ״המטאטא״. הוא שמע כל הצגה עשרות פעמים, ולימד אותנו את השירים. וכך שרנו בהתלהבות: ״בין שכנינו כבר התחילה / מודה חדשה תמאם: / הם עוזבים את הנרגילה / ומטיילים על שפת־הים. // ומשמרת מסתדרת / מול האופק הבהיר / אל תשאל מה זאת אומרת / זאת יודעת כל העיר...״
אלה היו ימים שקטים, יחסית, גם בעולם. אחרי שהנאצים כבשו את פולין בסוף 1939, נחה מלחמת העולם במשך כמה חודשים. הארגון לא ביצע פעולות, קיימנו אימונים בנשק, ערכנו מסעות, הקמנו תאי מחתרת.
באביב 1940 באה המכה הגדולה. הנאצים פלשו לצרפת. למרבית האימה, התדהמה וההלם, הם נכנסו לפאריס. הצבא הבריטי נמלט בעור שיניו מנמל דאנקרק, במבצע מדהים שריתק את העולם. אחי ורנר, שהתגייס לצבא הבריטי מיד עם פרוץ המלחמה, נתקע גם הוא בצרפת. הגדוד שלו - הגדוד הארצישראלי השני של חיל החפרים הבריטי - היה בין האחרונים שנחלצו מהנמל הצרפתי סן־מאלו.
ואז, לפתע פתאום, נחתה עלינו, אנשי הארגון, מהלומה נוראה.
תחילה נפוצו שמועות מוזרות על חילוקי דעות במפקדת הארגון. פתאום ידענו: יש פילוג.
שמות שלא הכרנו קודם, או שלחשנו אותם בחרדת קודש מפה לאוזן, הושמעו עתה בגלוי ונמרחו בבוץ. אנחנו, הצעירים, היינו המומים. עד עכשיו היה הכול ברור ובטוח: בראש הארגון עומדים מנהיגים דגולים, אנשים שהם מעבר לכל פקפוק, חכמים ואמיצים ללא גבול, ואנחנו הולכים אחריהם, באש ובמים, בעיניים עצומות.
כל זה קרס פתאום, כארמון מתמוטט שאבניו נופלות על ראשינו.
ערב מלחמת העולם ידענו שאנחנו קרובים לניצחון. הרי בניצוחו של זאב ז׳בוטינסקי