בייחוד כשהוא שטותי לגמרי. במשך שנים הייתי שבוי בידי הסופר הבריטי פ. ג׳. וודהאוז ורב המשרתים שלו, ג׳יבס. שלא להזכיר את ״עליסה בארץ הפלאות״.
גבר גרמני אינו אמור לגלות רגשות, בייחוד במצבים קשים. אך זה כאין וכאפס לעומת הג׳נטלמן הבריטי, בעל ״השפה העליונה הקשוחה״, שלעולם, ממש לעולם, לא יגלה את רגשותיו. הצבר האידיאלי, כמובן, לא היה גם הוא אמור לגלות רגשות - כאיש הממלא את המשימה המוטלת עליו, עליו להיות מעשי, ענייני, בלי סנטימנטים.
בדיעבד אני רואה שכל האידיאלים השונים האלה לא כל־כך מסתדרים ביחד. הבריטי אמור להיות מנומס, מתחשב בזולת, אדם שלעולם לא יביא את רעהו במבוכה. הצבר, לעומת זאת, אמור היה להיות פשוט, טבעי, בז לנימוסים ריקים, שונא העמדת פנים. אבל איכשהו, אז זה הסתדר בעיני.
מגיל 15, ובעצם מאז שהגעתי לארץ, לא בכיתי. אינני מסוגל לבכות גם בשעה שקורה אסון במשפחה. לדעת רחל וידידי, זה שייך לאותה נכות טרומפלדורית.
אין פגם בבלוטות הדמע שלי. עובדה: אני בוכה לפעמים בקולנוע, ולעתים גם מול מכשיר הטלוויזיה. הדמעות באות לי כאשר אני רואה התעללות בילדים, וכאשר מודיעים להורים על נפילת בנם. בסרט ״חלף עם הרוח״, שראיתי אותו תריסר פעמים, אני בוכה באופן קבוע כאשר ההורים הזקנים בעיר ממתינים לרשימת ההרוגים, ולומדים בזה אחר זה על נפילת בניהם. אבל לא בכיתי אף פעם כאשר קברתי את חברי במלחמה, או כאשר הבאתי את הידיעה המרה להוריהם.
במאי ישראלי, שהפיק עלי סרט, הכניס לעצמו לראש להוכיח שאני חסר רגשות. הוא רדף אחרינו מסביב לעולם עד שמצא את רחל בסטוקהולם המושלגת ברגע של חולשה, והיא התלוננה מול המצלמה ש״אורי אף פעם לא אמר לי שהוא אוהב אותי״. לכמה אנשים זו היתה חגיגה גדולה. האמת היא שמעולם לא הוצאתי מפי את המילים האלה, ״אני אוהב אותך.״ הן נשמעות לי עלובות ונלעגות, בלויות מרוב שימוש. הן אינן מסוגלות להביע את עושר הרגשות של אדם לזולתו. הן מזויפות, ובענייני אהבה ורגש, אינני מסוגל לסבול זיוף.
אולי זה רק תירוץ. התקשיתי תמיד לשבח אדם בפניו. זה תמיד נראה לי כחשוד בחנופה. אני יודע, כמובן, שחנופה היא דבר מועיל. אני בהחלט מודה בנכונות האמרה האמריקאית: ״חנופה לא תוביל אותך לשום מקום, חוץ מאשר ההצלחה.״ נכון גם ש״אף אחד לא נענש מעולם על עודף של חנופה״. הבעיה היא