סדינים וציפיות. מכיוון שלא היה לה מקום בדירה הקטנה שלנו, שכרנו חנות ברחוב דיזנגוף 118, מול קפה ״כסית״(שעדיין לא היה קיים), ולשם עברה המכבסה שלנו.
מאחורי החנות היה חדרון קטנטן, משהו כמו שני מטרים על שלושה, והוחלט שאחי ואני נגור שם, כדי שהורי יוכלו להשכיר חדר בדירתם. בחנות לא היו שירותים, ונאלצנו לעקוף את הבית ולהשתמש בשירותים של החנויות. בימי גשם זו היתה בעיה. התקלחנו אצל ההורים.
בחדרון הזה - הוא דמה יותר לכוך - היה בקושי מקום לשתי המיטות שלנו ולארון. אחי היה אז חבר בביח״ר, ואני בארגון. שנינו היינו פטריוטים גדולים. תלינו מעל למיטותינו דגלים לאומיים - אחד אמיתי, מבד, מעל למיטתי, ואחד שהכנו בעצמנו מנייר מבריק ותלינו מעל מיטת אחי. בפעם הראשונה היינו עצמאים לגמרי, אם כי אכלנו את הארוחות עם הורינו, שהמשיכו לגור בדיזנגוף 139.
מול הכוך שלנו, בבית הסמוך, גרו שתי בנות, שהחלון שלהן השקיף ממש עלינו. רצינו באופן נואש לעשות עליהן רושם. לי היתה הבעיה הישנה: איך לרמוז להן שאני גיבור במחתרת, מבלי להפר את כללי הקונספירציה. זה לא הצליח. הן התעלמו מאיתנו לגמרי.
העניין עם המעגילה לא עלה יפה. הורי שקעו בגללה בחובות, והתקשו להחזירם. אבי שנא את המצב הזה במיוחד. כל חייו הטיף נגד עשיית חובות, וזה נשאר טבוע בי עד היום. הפתרון היה ברוח הזמנים ההם: ברחנו. באחד הימים פשוט מכרנו את המעגילה, יצאו מהחנות ועברנו לדירה מוסתרת בבית אחורי ברחוב בר־כוכבא 4. כדי לטשטש את עקבותינו, שינינו את שם המשפחה מ״אוסטרמן״ ל״קדמוני״(אוסט - מזרח, קדם). גם לאחר מכן שינינו כמה פעמים את שמותינו וכתובותינו, כדי לבלבל את האויב.
לא ייחסתי חשיבות לשמות. החלפתי את שמי כמה פעמים. עם בואי ארצה החלפתי את שמי הפרטי ״הלמוט״ ל״יוסף״, על שם סבי. בבית הספר ובארגון הצבאי הלאומי הייתי ״יוסף אוסטרמן״. לאגודת המכבי נרשמתי ביוני 1940, מטעמי קונספירציה, כ״יוסף קדמוני״ מרחוב עמק יזרעאל 45. קצת מאוחר יותר מופיע שמי על אחת התעודות כ״יוסף קדמי״. ב־1942 ביקשתי כרטיס עיתונאי בשם ״יוסף ה. אוסטרמן־אבנרי״. באוקטובר 1942 פורסם בעיתון הרשמי של ממשלת פלשתינה (א״י) שהחלפתי את שמי ל״יוסף אריאל אבנרי״. ב־1943 חתמתי על מסמכים בשם ״אריאל אבנרי״. על מכתב משנת 1945 אני חתום בשם ״א. אבנרי(אוסטרמן)״.
גם לגבי גילי יצרתי בלבול לא קטן. נולדתי ב־10 בספטמבר 1923, וכך רשום בדרכון. אבל בראשית דרכי הייתי לא פעם מעוניין להיחשב כיותר מבוגר,