והקדמתי את לידתי בשנה, כאילו נולדתי בספטמבר 1922. זה היה קשור במראה החיצוני שלי. נראיתי צעיר מכפי שהייתי, ועשיתי מאמצים נואשים לשנות זאת. בין השאר השתמשתי בגפרורים שרופים כדי להשחיר את השפם הדליל שצמח לי, ושהתעקש להיות כמעט בלונדי, על אף ששערותי כהו מזמן.
באחד הימים באוגוסט 1941, כשחזרתי מבית המשפט למשרד עורכי הדין שבו עבדתי, שמתי לב שחברי לעבודה מתייחסים אלי בצורה מוזרה. אמרו לי שמר אורגלר, המתמחה היקה החדש במשרד, רוצה לדבר איתי באופן הכי דחוף. מר אורגלר אמר לי להפסיק את העבודה ולחזור מיד הביתה. אמרתי שיש לי עוד כמה דברים דחופים לעשות במשרד, אך הוא התעקש. ״קרה משהו,״ אמר, אך סירב לפרט.
לקחתי את האופניים ורכבתי לדירת הורי בדיזנגוף 139. היה חם. לא העליתי על דעתי מה קרה. מחלה? תאונה?
בהיכנסי הביתה ראיתי את אמי, שרועה על הספה וממררת בבכי. זה לא היה מראה רגיל. אבי ישב בחדר השני, מכונס בעצמו. גם עיניו היו אדומות, וזה היה עוד יותר מזעזע. הוא הצביע על נייר שהיה מונח על השולחן. זה היה מכתב על נייר המכתבים של ארמון באקינגהאם, ללא תאריך. נאמר בו: ״המלכה ואני מביעים בכל לבנו השתתפות בצערכם הגדול. אנחנו מתפללים שתורת האימפריה על חיים שניתנו בשירותה בצורה כה אצילה תביא לכם מידה כלשהי של נחמה.״ על החתום: ג׳ורג׳, מלך וקיסר.
לאיגרת צורף מכתב של המפקד הצבאי הבריטי, שהודיע לנו כי טוראי־ראשון ורנר אוסטרמן מת מפצעי ירי. הוא נהרג כחייל ביחידת הקומנדו המזרח תיכונית מס׳ 52 של הצבא הבריטי, במהלך המערכה על כיבוש אתיופיה, באזור גונדר. הוא נקבר בבית הקברות הצבאי באסמרה שבאריתריאה.
זו היתה מכה נוראה למשפחה. בתוכי נשבר משהו, ולא רק מפני שזה היה המוות הראשון במשפחה הקרובה. הפגיעה היתה יותר עמוקה. הדחקתי אותה עמוק לתחתית תת־ההכרה שלי. במשך השנים כמעט ולא דיברתי עליה עם הורי, וגם לא עם רחל. רק כעבור עשרות שנים, בהדרגה, אט־אט, הרשיתי לעצמי לחשוב על זה.
מדוע? אני חושב שיש בי רגשי אשמה עמוקים כלפי אחי. זו אחת הסיבות שבחרתי בשם המשפחה שלי, אבנרי. אמנם עם עלותנו ארצה נקרא אחי בשם שלמה, על שם אבי־אמי, אבל אנחנו המשכנו לקרוא לו ורנר, והחלטתי שהשם העברי הקרוב ביותר לצליל שם זה הוא אבנר.