הובהלתי לבית החולים הממשלתי המיוחד למחלות מידבקות ששכן בפרדס חנה. אבי נרגע כששמע שמחלת הטיפוס בארץ מסוכנת בהרבה פחות מאותה המחלה באירופה.

שכבתי במחלקה גדולה של כ־20 מיטות או יותר. לא חשתי כאב, אך הייתי חלש מאוד. בכל בוקר עברה האחות הראשית הבריטית ממיטה למיטה, עיינה בטבלת החום של החולה ואמרה באנגלית: ״אני רואה שמצבך השתפר מאוד!״

פעם הרהבתי עוז ושאלתי אותה אם היא אנגלייה. ״חס וחלילה,״ היא השיבה כמעט בזעם, ״אני סקוטית!״ זאת היתה הפעם הראשונה שבה עמדתי על ההבדל. אצלנו בארץ היה מקובל להתייחס אל כל הבריטים כאל ״אנגלים״.

המשטר בבית החולים דמה למשטר בארץ כולה. זה היה משטר קולוניאלי מובהק: בראש עמד בריטי (ובמקרה זה בריטית), שהשגיח ולא עשה דבר, ואילו העבודה המעשית נעשתה על ידי ה״נייטיבס״(ילידים). בפועל ניהלה את המחלקה אחות יהודייה שקראו לה ״מאוד״. היא נחרתה בזיכרוני בשל עובדה אחת: בעוד ששאר האחיות רחצו אותי בבוקר ומסרו לי את הסמרטוט כדי שארחץ בעצמי את מבושי, מאוזי רחצה גם את איברי המין שלי.

לפי בקשתי, הביאו לי הורי גיליונות של ״פאנץ׳״, שבועון הומוריסטי שלא ראיתי כדוגמתו מאז - עמודים על גבי עמודים של הומור בריטי טהור. שכבתי וגעיתי מצחוק. נראה שזה עצבן את השכנים שלי. אחד מהם ביקש שאתן לו לקרוא. ״האם אתה יודע אנגלית?״ שאלתי. ״בטח שאני יודע אנגלית!״ השיב. נתתי לו את הגיליון. הוא קרא וקרא ברצינות גמורה, עמוד אחרי עמוד, לא צחק אף פעם ופסק: ״זה לא מצחיק.״

אני זוכר עד היום בדיחות וקריקטורות של ״פאנץ׳״. תמיד הייתי משוגע על קריקטורות. גם כעורך ״העולם הזה״ הקדשתי הרבה מאוד זמן לסוג זה של הבעה, ונתתי מאות פעמים רעיונות לצייר הקריקטורות התורני שלנו. מ״דוש״ והלאה. אני דורש שקריקטורה תהיה מינימליסטית, עם מעט מאוד מילים.

כשהותר לי לאכול, ביקשתי מכל בני המשפחה להביא לי שוקולד חלב־אגוזים של ״ליבר״. לא ״עלית״, לא ״המרשלג״, חלילה - רק ״ליבר״. בלעתי כמויות אדירות, החלמתי ונשלחתי הביתה.

אפשר לחלות בטיפוס רק פעם אחת. המחלה יוצרת בגוף נוגדנים לכל החיים. אבל התברר לי שיש יותר מסוג אחד של טיפוס. חוץ מטיפוס הבטן יש טיפוס בהרות, שאימתו גדולה לא פחות, וגם פארא טיפוס. חליתי בכולן.

באחד הימים קיבלתי חום גבוה. אבי קרא לרופא המשפחה, ד״ר כ״ץ, שהיה לו

128