בית מרקחת בפינת דיזנגוף גורדון. הרופא בדק ואמר שאיננו יודע עדיין מה שיש לי. אבי אמר לו: ״זהו טיפוס בהרות,״ והוא צדק.
הקורבן הראשון היה פוקטי, הכלב שלי. כשקיבלתי אותו והוא עדיין גור, האמנתי שיהיה כלב זאב גדול. תמיד אהבתי כלבי זאב יותר מכל גזע אחר, אף שאני אוהב את כל הכלבים, אם כי קצת פחות מחתולים. אבל פוקטי לא הגיע לגובה מלא. אי־שם בדרך נעצר, ונשאר זאב קטן.
זאב קטן אבל אישיות גדולה. היו לו אהבות ושנאות. בייחוד שנא דתיים. כשהריח אותם מרחוק היה חושף את שיניו ומאיים. שברתי את ראשי לפשר התופעה הזאת. הרי לא יכול היה להיות שנדבק מההסתייגות הרעיונית שלי מהמחנה הדתי. לבסוף גיליתי את הסוד: מוקדם בבוקר היה חרדי אחד עובר על פני ביתנו, בדרכו לבית הכנסת. לפני הבית שלנו - אז כבר גרנו ברחוב בוגרשוב 30 עמדה גדר מעמודי ברזל, ברווחים של 30 ס״מ מעמוד לעמוד. האיש הזה נהג להעביר את מקלו על העמודים, דבר שיצר רעש מעצבן, ופוקסי לא אהב שעושים ככה בבית שלו.
כשהדיאגנוזה של אבי התאמתה, קבע אבי שנדבקתי מכינים שעברו מהכלב אלי. הוא החליט להיפטר מהכלב. כשהתחלתי להחלים, הכלב כבר לא היה.
הפעם ביליתי את ימי המחלה בבית. שכבתי במיטה והקשבתי ל״קול ירושלים״. למדתי בעל פה את כל השירים החדשים. אני יכול לשיר גם עכשיו(כשאני מזייף כל תו, כמובן) שיר אנגלי שהפזמון שלו היה ״היא לחמה כנמרה על כבודה / אך בסוף היא נכנעה...״ ייתכן שאני האדם החי היחיד בעולם הזוכר את יצירת הפאר הזאת. למדתי בעל פה גם שיר שחיבר מרדכי זעירא לכבוד ^ats, חיל העזר של הנשים בצבא הבריטי, שבו שירתו גם הרבה צעירות מהארץ. כעבור שנים, כשהכרתי את זעירא וביקרתי בביתו, הוא לא זכר את השיר הזה.
המחלות נתנו לי הרבה זמן לקרוא ספרים. כשהחלמתי מטיפוס הבהרות הלכתי בבקרים לשפת הים, לא הרחק מהבית. שכבתי על כיסא נוח בשמש החורפית הנעימה וקראתי ספר שעשה עלי רושם אדיר: ״שקיעת המערב״ של אוסוואלד שפנגלר.
זוהי יצירה מונומנטאלית, שני כרכים עבים, שגרמה למהפכה בתפיסה ההיסטורית בכלל, ושלי בפרט. שפנגלר היה, כמדומני, הראשון שהתייחס אל ״תרבות״ כאל יחידה היסטורית, שנולדת, מתבגרת, מזדקנת ומתה כמו בן אדם. בסוף חייה מקימה כל תרבות אימפריה עולמית. תקופת חייה של כל תרבות היא כאלף שנים.
כך, למשל, התרבות שהוא קרא לה ״מאגית״ החלה עם לידת היהדות בגלות בבל וענקי תרבות אחרים באזור הזה באותו זמן. היא נמשכה עם עליית האסלאם