הסובייטית ולא האמריקאית - לא הצליחה להתגבר על שאיפת האומות לחירות ולעצמאות.
השקפה זו היא שהובילה אותי מהארגון הצבאי הלאומי לגוש שלום.
אחרי פרישתי מהארגון, בראשית 1941, יצאתי למסע של חיפוש רעיוני ופוליטי, שהביא אותי ב־1945 לגיבוש השקפת עולמי ולהקמת ״קבוצת במאבק״. ביני לבין עצמי אני קורא לו ״האודיסיאה״.
זה היה מסע של ניסוי וטעייה (גם תעייה) של התבגרות פוליטית. כשאני חושב היום על ארבע השנים האלה בחיי, אני מחייך לעצמי מדי פעם, קצת בתימהון וקצת במבוכה. אבל אני מבין שזה היה שלב חיוני בגיבוש דרכי העצמאית. בתחילת תקופה זו הייתי בן 17 ובסופה בן 21. זהו גיל של תסיסה ויצירה, הגיל שבו אדם מורד במוסכמות ומבסס את עצמאותו. בגיל הזה מחוללים הסטודנטים בעולם את מהפכותיהם. חבל שבישראל נבלעים דווקא הגילים האלה על ידי המכונה הצבאית. בשלוש השנים היצירתיות ביותר של האדם עוברים הצעירים והצעירות אצלנו בטחנה קונפורמיסטית, המדכאת את ההתפתחות העצמאית ומטביעה עליו תבנית אחידה.
בצאתי לדרך זו היו לי שתי שאיפות בסיסיות: להיות פעיל פוליטי ולהיות לעיתונאי. שתי השאיפות היו חופפות.
המשכתי לעבוד לפרנסתי במשרד עורכי הדין, אבל חיפשתי פעילות פוליטית. אחרי שהגעתי למסקנה שהארגון הצבאי הלאומי אינו המכשיר המתאים לשחרור לאומי, חיפשתי דרך חדשה. האמנתי שמלחמת השחרור הלאומית שלנו זקוקה לתנועה המונית גדולה, שתהיה מסוגלת לגייס את הציבור העברי כולו, ובכל התחומים, למאבק הגדול לסילוק הבריטים מהארץ.
חיפשתי גוף שיוכל לשמש מסגרת לתנועה כזאת, ונראה לי שהמפלגה הרביזיוניסטית תוכל למלא תפקיד זה.
מותו של זאב ז׳בוטינסקי הותיר אחריו מסגרת מדולדלת, עייפה וחסרת נשמה. אבל היו לה עיתון יומי(״המשקיף״), תנועת נוער(ביח״ר), מרכז(״מצודת זאב״, אז בניין חד־קומתי) ומנגנון(הסתדרות העובדים הלאומית וקופת החולים הלאומית). היא נקראה אז הצ״ח (״הסתדרות ציונית חדשה״), וגם ברית הצה״ר (הציונים הרביזיוניסטים). הרעיון שלי היה לגבש קבוצה צעירה, לכבוש את המפלגה מבפנים ולהפוך אותה לכוח פוליטי המוני. הושפעתי מניסיון התנועות ההמוניות הגדולות באירופה - תחילה הסוציאל־דמוקרטים, ובעקבותיהם הקומוניסטים והפאשיסטים, שגיבשו שיטות חדשות של ארגון המוני ותעמולה מודרנית.