איך אני זוכר? תייקתי את כל מהדורות המאמר - מן הטיוטה הראשונה, בכתב יד על גב הטפסים של משרד עורכי הדין, עבור בטיוטה הסופית הכתובה במכונת כתיבה וכלה בגיליון המודפס. כך עשיתי גם לכל המאמרים הבאים בשנים ההן. הקלסרים האלה, עם הברזלים שהחלידו ונייר העיתונים שהצהיב, נשמרו אצלי בקפדנות, אף שלא נגעתי בהם במשך עשרות שנים.
אך עם כל השמחה, לא יכול היה פרסום זה לספק אותי, מכיוון שהופיע בגיליון חד־פעמי של קבוצה שולית, ולא היה חתום בשמי. הדבר בא על תיקונו כעבור כמה ימים בלבד, כאשר פורסם המאמר הראשון בשמי המלא ובכתב עת נפוץ.
כשנה לפני כן התחיל להופיע דו־שבועון אינטלקטואלי ימני בשם ״החברה ביטאון למחשבה לאומית״. היוזם, הבעלים והעורך היה רופא תל אביבי בשם יעקב וינשל, טיפוס בפני עצמו - אינטלקטואל רוסי בעל השכלה רחבה, דעתן, עצמאי, ביקורתי, נון־קונפורמיסט שלא יכול היה להיות חבר בשום מסגרת. הוא היה ימני לאומני, אך לא חבר במפלגה הרביזיוניסטית. כשהקים את הירחון ביקש ליצור במה למגוון רחב של אינטלקטואלים ימניים.
שלחתי לו מאמר על ארגון תנועה לאומית המונית. הוא לא פרסם אותו, אך הזמין אותי לשיחה בדירתו ברחוב אלנבי 106, ששימשה למגוריו, למרפאתו ולמערכת הירחון. את הדלת פתחה לי רעייתו, אישה בעלת יופי מיוחד, עצמאית, שמשכה אותי מאוד על אף שהיתה מבוגרת ממני בהרבה.
נראה שמצאתי חן בעיני הדוקטור, כי הוא הזמין אותי להשתתף בעיתון באופן קבוע. מכיוון שחג הפורים עמד בשער, הציע לי לכתוב מאמר על החג מזווית חדשה. תוכן המאמר התגבש תוך כדי שיחה בינינו, ואינני זוכר כיום מה היה חלקו במאמר, ומה חלקי. נאמר בו שהמן היה מדינאי פרסי מרחיק ראות, שניסה להציל את האימפריה השוקעת על ידי הפיכתה לממלכה מונוליתית, ונתקל בהתנגדות היהודים שרצו לשמור על ייחודם. היהודים ניצחו, אך לא יכלו לתרגם את הניצחון להישג מדיני, מפני שלא היתה להם מולדת. המסקנה האקטואלית: צריכים להילחם לעצמאות לאומית.
אפשר לומר שהמאמר הזה סימן את ראשית הקריירה שלי כעיתונאי. הייתי בן 17 וחצי. המאמר, שנשא את הכותרת ״חג הגורל הלאומי״ ואת החתימה ״יוסף אוסטרמן״, הופיע בגיליון ״החברה״ של חודש מארס 1941, שנה א׳, חוברת מס׳ 9, שמחירה היה 15 מא״י(מילים ארצישראליים).
בין השאר הופיע באותו גיליון מאמר של רפאל קלצ׳קין, שחקן הבימה, ״על הומור עברי״. המודעות הזמינו לחגוג את פורים בקפה ״גדנסק,״ ברחוב יבנה 26,