המציאות שמצאתי שם היתה עגומה. זאת היתה מפלגה ככל המפלגות, עם קבוצה של עסקנים ותיקים, חסידי ז׳בוטינסקי שנותרו בלי אבא. בראש המפלגה עמד ד״ר אריה אלטמן, מין העתק ימני של משה שרתוק (לימים שרת) השמאלי. הקו שלו היה שונה מאוד מזה של אצ״ל: הוא השתדל להתחבב על האנגלים ואמר להם שמפא״י היא מפלגה בולשביקית, ועל כן כדאי להם, לאנגלים, לתמוך ברביזיוניסטים. היה ברור לי שצריכים לסלק אותו.
השלטון האמיתי במפלגה, כמו במפא״י, היה בידי אנשי המנגנון: הפקידים השכירים של הסתדרות העובדים הלאומית, ובראשם אליעזר שוסטק. הנאומים שלי היו מכוונים בעיקר נגדם.
אחד הנואמים הטובים במפלגה היה ברוך ויינשטיין, שהתנדב לתת לחבריה שיעורים בתורת הנאום. הצטרפתי, כמובן, ולמדתי שם לא מעט. כמה מהטריקים זכורים לי עד היום.
כך סיפר, למשל, שראה את ז׳בוטינסקי נואם בעיירה פולנית. באחת מנקודות השיא של הנאום הוא נופף בידיו בהתלהבות, וכל הניירות נשמטו מידו והתפזרו על הארץ. הוא אסף אותם אחד לאחד, והתחיל מחדש בטון רגוע יותר. בנאום הבא, בעיירה אחרת, קרה אותו הדבר, וכך גם בעיירה שלישית.
פעם, בימי הקטטות בין אנשי השמאל לאנשי הימין בארץ בעקבות רצח ארלוזורוב, שיסע מישהו בעיירה פולנית את דברי ז׳בוטינסקי בקריאה: ״מה יש לך להגיד על מה שקרה אתמול בפתח תקווה?״ ז׳בוטינסקי, שלא היה לו מושג מה קרה אתמול בפתח תקווה, השיב תשובה מוחצת: ״כן, ידידי, אבל מה קרה בראש פינה?״ לא קרה שם כלום. המסקנה: לעולם אל תתגונן, תמיד תשיב בהתקפה.
דוגמה שנשארה לי בזיכרון: בימי המהפכה קרא טרוצקי: ״אם לא נקבל את זכויותינו, נכבה את השמש!״ ברוסית, המילה ״נכבה״ כוללת את האות ס׳, והנואם משך את האות הזאת עד כי היה נדמה ששומעים את השמש ההולכת ונכבית.
כל זה לא הפך אותי לנואם גדול. הפאתוס של הנואמים הגדולים, כמו טרוצקי, ז׳בוטינסקי ואחר כך מנחם בגין, לא התאים לי. חסר לי הקול העמוק של נואם אמיתי, והמבטא הגרמני, שמעולם לא נפטרתי ממנו, הפריע מאוד. כאשר נאמתי, ניסיתי לשכנע בכוח ההיגיון.
במפלגה הרביזיוניסטית למדתי איך מתנהלים החיים הפנימיים של מפלגה, וכבר אז זה די דחה אותי. אך החלטתי להשתתף במשחק, כדי להגשים את תוכניתי ולהפוך את המפלגה למכשיר המוני להתקוממות לאומית כללית. לשם כך היה עליה לפרוץ אל מרכז הבימה, לחדור ל״ארץ ישראל העובדת״, להשתתף בבחירות ולנצח בהן.