איש, ואני הייתי אמור לדאוג לסידורים הטכניים של כינוסו, להתמקם ליד שולחן הנשיאות ולרשום פרוטוקול בספר גדול.

כל ישיבה היתה חוויה. לא חשוב מה היה נושא הדיון - כמעט תמיד היו התנגשויות אישיות, התפרצויות של זעם, השמצות פרועות. לא אחת היה נדמה שאחד הדוברים עומד ללקות בהתקף לב. אני זוכר רגע שבו אמרתי לעצמי: ״אלוהים, 120 אנשים מבוגרים ואף לא אדם נורמלי אחד.״(ז׳בוטינסקי עצמו קרא פעם בייאוש: ״מה אני אשם שכל המשוגעים באים אלי?״ נראה שזה גורלה של תנועה קיצונית, החורגת מהקונסנסוס הלאומי.)

אבל אדם אחד דווקא מצא חן בעיני. פגשתי אותו כאשר הרצה באחת הפגישות והוקסמתי. זה היה ד״ר וולפגאנג פון־וייזל, רופא מגדרה, מראשי התנועה הרביזיוניסטית, אולי ״מספר שתיים״ בימי ז׳בוטינסקי. הוא נולד באוסטריה, שירת כקצין בצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה, והיה עיתונאי ידוע בארצות הדוברות גרמנית. את תואר האצולה ״פון״ העניק הקיסר האוסטרי לאביו בזכות שירותו כפרקליט צבאי.

במאורעות תרפ״ט נפצע פון־וייזל בידו מדקירת סכין, וזמנית לא יכול היה למלא את תפקידו העיתונאי. באותה עת היתה ה״צפלין״, ספינת האוויר הגרמנית המפורסמת, אמורה לעבור מעל לירושלים, וצריך היה לדווח על המאורע. ד״ר וינשל סיפר לי את ההמשך: פון־וייזל מצא עולה חדש, בחור צעיר מהונגריה, וביקש ממנו למלא זמנית את מקומו. הבחור, ארתור קסטלר שמו, נענה לבקשה. יותר מאוחר הפך לסופר בעל שם עולמי.

דרך אגב, אותו קסטלר היה עד אז חסר בית. באחד הימים בא לד״ר וינשל וביקש להשאיל לו את טבעת הנישואים שלו: הוא עמד להתחתן. למחרת היום החזיר את הטבעת וסיפר שהחתונה בוטלה, משום שלכלה המיועדת נודע שהוא ישן בלילות בשפת הים של תל אביב. (כעבור שנים ראיינתי את קסטלר במלון בשפת הים. הוא היה נשוי לאישה דרום אמריקאית, יפהפייה בעלת מראה אקזוטי, והתגלה כטיפוס לא הכי נוח לבריות.)

פון־וייזל עשה עלי רושם רב. בניגוד לעסקנים הרביזיוניסטים שהכרתי בישיבות המרכז, הוא היה בעל מחשבה בהירה ותפיסה פוליטית ברורה. הוא היה נואם מצוין מהסוג שאהבתי - רהוט, הגיוני, ללא דמגוגיה. היה לו מבטא יקי בולט. אחרי ההרצאה ניגשתי אליו וקבענו פגישה. הפכתי לנושא כליו. הוא היה מבוגר ממני כמעט בחמישים שנה, אך נוצרה בינינו הבנה טובה. מדי פעם נסעתי

139