בצילום. ממנו שמעתי בפעם הראשונה את הקיצור החדש של המילים דין וחשבון: ״דו״ח״(מתחרז עם תוך).
דמות ססגונית אחרת במשרד היה אליהו נאווי, שעמו התיידדתי ממש. גם הוא השתייך לזן שאבד כבר מן העולם. הוא היה בגילי, יהודי יליד עיראק, גא במורשתו הערבית, מאוהב בהווי הערבי־בדואי ודובר ערבית עסיסית. אשתו היתה בלונדית בהירה, בתו של רופא יקה ידוע, והיה ברור מאוד שהיא השולטת אצלם בכיפה. אבל כשביקרתי אצלו בבית הוא שיחק את הבעל הערבי ופנה אל אשתו בלשון: ״אישה, הביאי את הקפה.״ לימים הפך לשופט ונבחר כראש עיריית באר שבע.
מאז יומי הראשון ביפו היתה לי חיבה רבה להווי הערבי, והיא התחזקה בביקורי התדירים ביפו כפקיד משרד עורכי הדין. נאווי עזר לי להכיר את ההווי הזה יותר. באותה עת התעמקתי בספרי היסטוריה ערביים. בייחוד התרשמתי מספרו עב הכרס של פיליפ חיתי על ההיסטוריה של סוריה - ארץ שכללה, בהתאם לתפיסה הערבית, גם את לבנון, עבר הירדן ופלסטין - מאז הימים הפרה־היסטוריים ועד ימינו, ברצף אחד, כשתולדות ממלכת ישראל, הפלשתים והצלבנים שזורים במארג הכללי כחלק בלתי־נפרד ממנו. גם ספרו של ג׳ורג׳ אנטוניוס הלבנוני־מצרי, ״ההתעוררות הערבית״, על התנועה הלאומית הערבית החדשה, עשה עלי רושם עמוק.
כל אותו זמן המשכתי לעבוד בגילוי בתי המלאכה הבלתי־חוקיים לעיבוד יהלומים, אך למרות התגמול הכספי המפתה, החלטתי להפסיקה. זה קרה באופן פתאומי: הייתי רגיל להילוות אל אנשי המשטרה שפרצו לדירות החשודות, החרימו את הציוד ואסרו את העובדים. פעם, כאשר ליוויתי חוליה כזאת, נכחתי כאשר סמל בריטי הכה עובד. כדרכם של הבריטים, הוא החזיק בידו מקל עם שערות של סוס, סמל קולוניאלי מובהק שנלקח מאפריקה, שם שימש את ראשי השבטים לגירוש זבובים. הסמל הנחית את המקל על פניו של העובד. מעולם לא שכחתי את הבעת פניו של האיש הפשוט הזה, שעבד קשה לפרנסתו - הבעה של כאב, תדהמה והרגשת אין־אונים. בו־במקום החלטתי: זהו זה. לא אשרת את הבריטים, גם אם המטרה טובה - מניעת סיוע למאמץ המלחמה הנאצי. התפטרתי מארגון השומרים.
היה לעבודתי זו ספיח אחד: אחרי שרבבתי על סוס השומר בכפר סבא, בא לי לרכוב ברצינות. בתל אביב היו כמה בתי ספר לרכיבה. אחד מהם היה של המאירי, קצין לשעבר בחיל הפרשים ההונגרי, ליד רחוב שלמה המלך. התחלתי לרכוב שם בקביעות. בעיקר רכבנו לעבר הירקון, דרך הכפרים הערביים ששכנו בפאתי תל אביב - ג׳מוסין וסומייל, במקום שבו עוברת עכשיו דרך נמיר. הייתי רוכב לא רע,