ההתמודדות שלי עם הרעיון ה״כנעני״ החלה עוד הרבה לפני שנואשתי מן המפלגות הוותיקות.
באחד הימים דחף יעקב וינשל לידי חוברת בשפה הצרפתית. שמה היה ״שם ביטאון הפעולה העברית״. היא הופיעה בפאריס ערב נפילתה בידי הנאצים, והעורך שלה היה עדיה גורביץ׳, קרוב־רחוק של זאב ז׳בוטינסקי, שמרד במנהיגו. המושג ״פעולה עברית״ בצרפתית הזכיר, ובוודאי לא במקרה, את שמה של תנועה צרפתית ימנית־קיצונית, ״הפעולה הצרפתית״.
באוקטובר 1941 כתבתי ב״החברה״ שני מאמרים, ״בין עבריות ליהדות״ ו״המיתוס של בני עבר״, שבהם מתחתי קו ברור בין העדה היהודית לבין האומה העברית. הרעיון הזה התגבש אצלי בשיחות סיעור המוחות עם אליהו לס. החוברת של גורביץ׳ חידדה אותו.
הרעיון לא היה לגמרי מקורי. הוא ריחף איכשהו בחלל, פרי תקופתו. החינוך בבית הספר הציוני בארץ הנחיל לנו בוז עמוק לכל דבר יהודי - השטעטל, הדת, הפירמידה החברתית ההפוכה, העיסוק ב״עסקי אוויר״ כמו ניירות ערך ובורסה. כל זה היה ״גלותי״ - מילת הגנאי החריפה ביותר בימים ההם. החברה החדשה שלנו בארץ היתה אמורה להיות הפוכה - חברה יצרנית של פועלים ועובדי אדמה, שתקים מדינה חופשית, המסוגלת להגן על עצמה.
שפת הדיבור כבר קבעה את ההבדל הזה, מבלי שמישהו שם לב לכך. דיברנו על יישוב ״עברי״ ושפה ״עברית״, ״מחתרת עברית״ ו״הסתדרות העובדים העבריים בארץ ישראל״, ולעומת זאת על גולה ״יהודית״, גטו ״יהודי״, דת ״יהודית״. השימוש בשפת ״יידיש״(״יהודית״) היה פסול לחלוטין. בהפגנות צעקנו ״עלייה חופ־שית! מדינה עב־רית!״ איש לא דיבר על ״מדינה יהודית״ - צירוף כזה היה נשמע ממש מוזר אז.
52 ר