השמועה בדבר הריקוד מסביב לעשתורת היא שהולידה את הכינוי ״כנענים״. המציא אותו אברהם שלונסקי, כשם גנאי לגלגני, והוא נדבק מיד. כל שאר השמות, שבהם כינו החוגים הכנעניים השונים את עצמם, נשתכחו כליל. רק מעטים זוכרים כיום את השם האפרורי שנתן רטוש לחוג שלו - ״הוועד לגיבוש הנוער העברי״. אן דווקא שם הגנאי הציורי, ששם את הדגש על עיקר הרעיון, נשאר חי ומסקרן. הוא רודף עד היום אחרי כל מי שדגל (כמוני) בגרסה זו או אחרת של הרעיון העברי. כך קרה לכנענים מה שקרה לתנועות רבות בהיסטוריה, שהונצחו דווקא בשמות הגנאי שהודבקו להן על ידי יריביהן. (לדוגמה: לוחמי השחרור ההולנדים נקראו ״קבצנים״, מחוללי המהפכה הצרפתית נקראו ״חסרי מכנסי ברך״.)
לא האמנתי בשמועה על ריקוד העשתורת, אם כי לא הבנתי את ההתמרמרות הפוריטנית של אנשי רטוש עליה. אחרי הכול, היא עוררה סקרנות ועל כן מילאה תפקיד מועיל. אך זה לא חשוב. חשובה יותר השאלה: מדוע היה היישוב מוכן, באותם ימים, להאמין שצעירים מסוגלים לחדש את הפולחן הכנעני של ימי קדם? התשובה על כך מסבירה במידה רבה את הרקע הרוחני של הרעיון הכנעני בימי ראשיתו.
ביץ שתי מלחמות העולם(וגם בימי מלחמת העולם השנייה עצמה) שגשגה בעולם לאומנות קיצונית, שמצאה את השראתה בהגזמה רומנטית של העבר הלאומי. אם היה חסר לאומה פלונית עבר מפואר דיו, היא יצרה אותו באופן מלאכותי.
הגרמנים המציאו עבר מפואר של הגזע הגרמני ו״גילו״ שגאוני העולם בכל הדורות, ובכללם דוד המלך וישוע הנוצרי, היו בעצם ״ארים״. הפאשיסטים האיטלקים התיימרו להיות יורשי הרפובליקה הרומאית ואימצו לעצמם את ה״פאשס״ (fasces - צרור הזמורות שבו נהגו לעטוף את הגרזן), סמל החוק הרומאי. אפילו סטאלין גנז את המורדים נגד הדיכוי ברוסיה, והעלה על נס את העריצים ואלופיהם, איוואן האיום, סובורוב וקוטוזוב.
לא רק הגדולים שיחקו במשחק זה. מדינות זעירות גילו לפתע כי היו פעם אימפריות חובקות עולם. מדינה קטנה כמו ליטא נזכרה כי פעם שלטו דוכסיה על כל המרחב העצום מן הים הבלטי ועד הים השחור. הצ׳כים התפארו בתקופה הקצרה שבה היתה פראג בירת הקיסרות של מרכז אירופה. לא היה אפשר לייסד תנועה לאומית אמיתית בלי שתהיה מצוידת בהשקפה היסטורית מחודשת, ש״הוכיחה״ כי בני אותה אומה עולים על בני שאר האומות. המטרה המוצהרת