צפון בנו כוח הנפש הלוהט והקנאי ורב־המסורת אשר בתחייה לאומית,
סוד חידוש עלומיה של אומה. כי כוחה של התחייה הלאומית העברית נותן לפנינו ארץ גדולה ורחבת־ידיים, הטבועה בחותמת העברים. ותור זהב של מלכים הרודים ביבשת ובגלי־הים, ולהט של מלחמות חרות וגבורה, ודמויות של אנשי נפש ויצרים בטובם וברעתם, ודוגמאות של הפיכות ומהפכות, ועולם גדול של אגדות ואלים, אשר חרף הסלף היהודי אשר סילפום באוזנינו מורים בבלי דעת, וחרף מיעוט הדמות אשר שיוותה להם היהדות לפנינו, חיים הם בנפשנו פנימה ומדובבות אותה.
רק נשליך את האפר היהודי מעל עינינו, רק נבקיע את הערפל היהודי המאפיל, ועולם העברים הגדול והשלם של ימי הקדם ייתן בנו ובנפשנו את מלוא כוחו.
מיהם היהודים הללו, שאת אפרם יש להשליך מעל עיני העברים? על כך לא היה, למעשה, שום ויכוח בין כל האסכולות העבריות. כולנו הסכמנו לתפיסה ההיסטורית, אותה מצאנו מן המוכן. תפיסה זו התבססה, מצד אחד, על ביקורת המקרא האירופית של יוליוס ולהאוזן הגרמני וחבריו, ועל התמונה ההיסטורית של אוסוואלד שפנגלר, מחבר ״שקיעת המערב״.
ולהאוזן וחסידיו לימדו כי גלות בבל חוללה מהפכה בהיסטוריה הישראלית. עד אותו משבר, לא היו הישראלים שונים משאר העמים ששכנו באזור זה. בגלות בבל הפכו לעדה דתית־תרבותית ששוב לא היתה זקוקה למולדת, מאחר שסממני ההיכר והמלט המידבק שלה היו דתיים־פולחניים־תרבותיים. אופייה של עדה זו לא השתנה גם כאשר חלק קטן ממנה חזר לארץ ישראל והקים בה את ״הבית השני״. מרכז היהדות נשאר בפזורה, והקיבוץ הארצישראלי לא היה אלא חלק מן הפזורה. ״ארץ הקודש״ היתה מושג דתי מופשט, לא מציאות לאומית ממשית.
עדה עולמית זו ערכה את התנ״ך. היא נטלה את המסורות העתיקות, שעברו מדור לדור, והכניסה בהם שינויים מרחיקי לכת, שבאו ליצור את הרושם הכוזב כאילו היו הישראלים, משחר ההיסטוריה שלהם, מונותיאיסטים, וחיו בהתאם לתפיסות שנולדו רק בגלות בבל ואחריה. בעזרת ניתוח בלשני, הפרידו ולהאוזן ושאר החוקרים בין הרבדים השונים המונחים, זה על גבי זה, ברבים מפרקי התנ״ך, וגילו מהם הפסוקים המגמתיים שהוכנסו במאוחר.