מתפיסות שפנגלר, כופר בכך. אך גם טוינבי, כמו שפנגלר, היה שותף לדעה כי העדה היהודית היא ״fossil״, דמות מאובנת של תרבות קודמת, שעברה מן העולם.

עד כאן הסכימו למעשה כל האסכולות העבריות. השאלה הגדולה היתה: איך לתרגם תפיסה היסטורית זו למסגרת רעיונית אקטואלית? מהי המסקנה הרגשית, התרבותית, המדינית?

אפשר היה לומר: אכן, היהדות היא שריד של תקופה שחלפה. היא מסגרת החיים של הפזורה היהודית העולמית. עתה נוצרה בארץ אומה חדשה, הזקוקה לדפוסי חיים חדשים, לאומיים, מושרשים במולדתה ובתקופתה. על כן יש להינתק מן הדפוסים הקודמים, כשם שבן ובת מתנתקים מבית הוריהם. הם יכולים לחבב את הוריהם ולכבדם, אך הם חייבים לחיות את חייהם שלהם, ואסור להם לשעבד את חייהם לחיי הוריהם. כשם שכל צעיר חייב לבנות את ביתו שלו, כן חייבת כל אומה חדשה לבנות את חייה בנפרד מן המסגרת שהולידה אותה. האומה העברית החדשה חייבת לנטוש את הבית הציוני, כמו שנאמר בספר בראשית: ״על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו, ודבק באשתו...״

זאת היתה התפיסה שלי: היחסים בין האומה העברית ובין הפזורה היהודית, תוך זיקה הדדית וללא שנאה. תמיד חשדתי באנשים השונאים את הוריהם שנאה חולנית, או הדבקים בהוריהם עד כדי אובדן אישיותם. אלה הם שני הצדדים של אותו המטבע: תלות חיובית ותלות שלילית. בעיני, גם שנאה היא צורה של השתעבדות, צורה של חוסר עצמאות. צעיר נורמלי באמת ״עוזב את אביו ואת אמו״ בדרך הטבע, ויוצא לדרך חייו העצמאיים, בלי לשאת בלבו ירושה של שנאה וכפיות טובה.

רטוש, לעומת זאת, הטיף לשנאת היהדות על כל גילוייה. החוברת כולה נוטפת דברי ארס כלפי היהדות והיהודים - ומוזר שדווקא אלה הקטעים החזקים ביותר מבחינה סגנונית. כבר הסעיף השני בחוברת אומר:

לא ביום אחד תצטלל דעתו של אדם משיכרון הרעל היהודי העתיק המחלחל עליו יום אחר יום, ושנה אחר שנה...

ובמקומות אחרים:

אם לא נוריש אנחנו את כל התרבות החולה הזאת של מהגרים ועולי־הרגל, תדבק בנו הצרעת הזאת לעולם... ואנחנו רוצים להוריש את כל אלה

171