קראתי את חוברת הכנענים, וחזרתי וקראתי בה, כששאלות אלה חוזרות ועולות במוחי. לא היתה בה תשובה אף לא על אחת מהן.

מה היתה המסקנה הפוליטית שנבעה מן החוברת של רטוש בקיץ 1944? הוא עצמו הטיל בה על קומץ תלמידיו רק משימה אחת: לצאת ולעשות נפשות, משימה שהתאימה מאוד לכת דתית (וגם כת אנטי־דתית יכולה להיות כזאת), אך היא לא הספיקה לתנועה מהפכנית פוליטית־חברתית.

רטוש עצמו הרגיש בכך היטב, ועל כן הקדיש חלק מן החוברת לוויכוח עם תובעי־הפעולה. הוא דיבר בזלזול רב על ה״הגנה״, האצ״ל ולח״י: ״כל המנהיגויות הן יהודיות, וכל מסגרות הארגון חוסות בצל היהדות ובדגלה. ובראש הכול עומדים מהגרים ועולי־רגל ועושי דברם.״

על לח״י: ״צעיר עברי המדמה לראות את דרך השחרור בארגון טרוריסטי, וחשקה נפשו להתנקש בשוטר בריטי או בנציב... צריך הוא לשנן יפה־יפה את אבני היסוד של האידיאולוגיה הרשמית של חבורתו, על דבר האבות הנפלאים שלו בגטו המבורך.״

ועל אצ״ל: ״וצעיר עברי המתאווה לערוך התקפות על מרכז השלטון ולקרקר בניינים גדולים בפצצה, לאסור קרב־יריות לילי במערכת אצ״ל - הוא צריך לעשות את תביעת השלטון זנב וסרח־עודף לתלי־תלים של דרישות יהודיות... ולקדש את שמו של יהודי נצחי אחד, ולאדימיר ז׳בוטינסקי, שהיה מתייגע לכנס ׳כנסייה יהודית עולמית׳ כמוסד מכריע ועליון...״

אולם בבואו להתחרות על נפש הנוער עם ארגוני פעולה אלה, הוא לא הציע פעולה אחרת. סבורני כי זאת היתה סיבת כישלונה הגדול של אסכולה כנענית זו בימי שיאה. באותן השנים היינו כולנו יצורים פוליטיים, מעל לכול ולפני הכול. הכנענים של רטוש נשארו קוריוז, ולא קנו שום אחיזה בקרב המוני הנוער, מפני שהצעיר הממוצע שאל את עצמו: ״אז מה הם רוצים שנעשה?״ לא היתה סבלנות לאידיאולוגיות חדשות, ששום מעשה פוליטי מוחשי לא נבע מהן.

כשאני שואל את עצמי כיום, האם צדק הנוער ביחסו זה, אני חייב להשיב בחיוב. ישוע הנוצרי אמר: ״בפירותיהם תכירו אותם!״ נכונותה של השקפת עולם נבחנת ביכולתה להוביל אל מעשה נכון, לספק פתרונות מעשיים נכונים לשאלות המעשיות העומדות על הפרק. ישנם סוגים רבים של מעשים. מחתרת, פצצות ויריות, הן רק סוג אחד. הקמת מפלגה פוליטית, ארגון המונים, מאבק להקמת מנהיגות שתוביל את המאבק - הם סוג אחר. דרכים רבות מובילות למטרה מדינית - אך כל אחת מהן רצופה מעשים.

175