לא תמיד מצטיין הוגה הדעות המהפכני בכושר פעולה. קארל מארכס, אחד מגדולי המהפכנים בכל הדורות, נכשל כישלון חרוץ כשניסה את ידו בפעילות מהפכנית. עברו שנים עד שנמצאו לו יורשים מהפכניים, שתרגמו את דבריו לשפת המעשה. אך המעשה נבע במישרין מן ההלכה המהפכנית, ובזאת הוא היווה אמת מידה לבדיקת נכונות ההלכה. לנין אמר: ״אין מעשה מהפכני ללא הלכה מהפכנית.״ אפשר להפוך פסוק זה על ראשו: ״אין הלכה מהפכנית אמיתית, שאינה מובילה במישרין למעשה מהפכני.״

ואילו החוברת של רטוש, עם כל היותה מלאכת מחשבת של היגיון וסגנון, נעצרה דווקא במקום שהיה עליה לקבוע את יחסה אל השאלות המעשיות הגדולות של דורנו. היא היתה מעין אוברטורה, שלא באה אחריה האופרה.

רטוש תבע לחסל את השפעת היהדות. אך הוא לא פירט מה תהיה - או מה צריכה להיות - דמות החברה העברית אחרי גירוש היהודי ״הנוכרי״. ממילא לא הגדיר שום עיקרון מדיני, חברתי, תרבותי וכלכלי, הנובע מן ההפיכה העברית.

תופעה זו בולטת כבר ביחס לבעיה שפוצצה את פגישתו היחידה עמו: בעיית העלייה היהודית. לאחר מכן טען רטוש כי בשנת 1944 לא היתה זאת בעיה אקטואלית, ועל כן לא היה צורך להציע פתרון ברור. זה פשוט לא נכון. בשנת 1944 היתה זאת אחת הבעיות האקטואליות ביותר - כי התביעה לעלייה חופשית היתה העילה העיקרית של המאבק בשלטון הבריטי, ורעיון המדינה העברית הועלה אז בעיקר כפתרון לבעיית הפליטים היהודים, שיישארו לפלטה בתום המלחמה.

מה היו העקרונות של רטוש כלפי העלייה? הדבר לא הוגדר מעולם. אמנם לא אמר מימיו כי הוא תובע לסגור את שערי הארץ בפני כל יהודי. הוא אף דיבר על ״המהגרים העתידיים להיווסף לנו, במידת היותנו זקוקים להם, וכל זמן שנהיה זקוקים להם - ובמידה זו, ותוך זמן זה וזה, בלבד״.

אולם בקטע זה אין הוא מדבר על עולים יהודים דווקא. מדי הזכירו את המהגרים שיבואו בעתיד, רטוש הקפיד לדבר על הגירת יהודים, יפאנים, איטלקים ואחרים ללא כל אבחנה. מסתבר אפוא שאין המדובר בעלייה המונית יהודית, אלא בעלייה סלקטיבית של יחידים - רבים או מעטים. ומאחר שרטוש שלל את קיומה של זיקה כלשהי בין האומה העברית החדשה לבין יהדות העולם, גם אין כל סיבה מדוע ירצו תלמידיו בעלייה יהודית דווקא. כך או אחרת - לא ניתנה שום תשובה, ולא נקבע שום עיקרון מעשי, לגבי אחת השאלות הבוערות ביותר של התקופה.

הוא הדין לגבי דמות המשטר הנובעת מן המהפכה העברית. אין בחוברת כולה אף לא מילה אחת על נושא זה. אך יש בה פסוק הנותן מקום למחשבה. בעמוד 8

176