נאמר: ״זוהי פנייה ראשונה אל המהגרים ועולי הרגל למיניהם, להרגיל את לבם אל מעמדם האמיתי בארץ, מעמד של אנשים החייבים בהשלמה אל סביבה אשר איננה יכולה ואיננה צריכה להיות כפי רוחם, ואשר איננה יכולה ואינה חייבת להסתגל אליהם ולהביא על סיפוקם כל מיני תסביכים יהודיים שונים... [ישן להרגיל אותם אל מעמדם הטבעי, מעמד של מתבוללים בלב שלם ובנפש חפצה... מעמד של אבות ודודים, שמן הראוי להם לסייע במידה שיש ביכולתם, ובמידה שהם נדרשים לכך. ואל להם להפריע ולהתערב בעניינים לא להם, ולנסות להטיל את רוחם הרחוקה, פרי פזורתם ותסביכיהם, על בניהם, בני הארץ הזאת והמולדת.״
המסקנה הפוליטית הנובעת מקטע זה היא, שלא תיתכן דמוקרטיה בארץ של הגירה. זכות הבחירה - אם בכלל תינתן - מגיעה לכל היותר לעברים, בני הארץ. במקום הדיקטטורה של מעמד הפועלים, כתביעת הקומוניסטים, התבקש כאן רעיון הדיקטטורה של מעמד הילידים.
רעיון זה היה יכול בהחלט לעלות על דעתו של אדם שהשקפת עולמו התגבשה בשנות ה־30, תקופה שבה ירדו מניות הדמוקרטיה לשפל המדרגה, ובה היה נדמה כי המשטר היעיל היחיד הוא דיקטטורה. אך איני בטוח אם רטוש חשב כך, או אם חשב בכלל על בעיה מכרעת זו. אפשר רק לציין כי בחוברת אין זכר לרעיון דמוקרטי כלשהו.
גם אין בחוברת רמז לתשובה העברית על אחת השאלות הגורליות ביותר של המאה ה־20: הבחירה בין קפיטליזם וסוציאליזם. אין בה אף לא מילה אחת על המבנה הרצוי לחברה העברית או לכלכלה עברית. ובמידה שיש בה זכר לערכי רוח ולהשקפות פילוסופיות, הרי מצטמצם הדבר בכמה הערות של בוז להומניזם: ״הלך הרוח הכללי בקרב היהודים בכל אשר הם שם נוטה להרס המחיצות הלאומיות, ובעיקר להרס כל השקפה הרואה את האומה כיחידת־היסוד של חברת האדם. גם אמת היא שהיהודים מבקשים לראות את כל העולם האנושי בנוי כצלמה ובדמותה של הוויית הפזורה היהודית שלהם: יסודו באדם באשר הוא אדם, בפרט היחיד, כשהוא לעצמו ובכל אשר הוא שם; וצמרתו בכל מיני תורות חובקות זרועות עולם ומוסר; ובאמצע כל מיני חברות אדם, וחבורות, שאין ביניהן שום הפליה שהיא.״
בתיאור זה התכוון רטוש לגנות את ההומניזם, כמחלה ההורסת את האומות. בזאת הצטרף אל הימין הקיצוני של אירופה בין שתי המלחמות, הלאומני, האנטישמי והאנטי־הומניסטי. אך אין להתייחס לדברים כאל השקפת עולמה הרשמית של קבוצת רטוש. עד כמה שאפשר לדון על פי פרסומיה, פשוט לא היתה השקפה כזאת בכלל.