מהמערב, וניתן היה להביא לו אספקה רק בדרך הארוכה סביב אפריקה. הוא היה זקוק לכול. ״סולל־בונה״ בנה בשבילו מחנות, כבישים ושדות תעופה, ותוך כדי כך רימה לא מעט למען המולדת. תעשיות התרופות, המזון והטקסטיל עבדו בשלוש משמרות. בפעם הראשונה(והאחרונה) מאז ימי הממלכה העות׳מאנית היתה כלכלת כל ארצות המרחב מאוחדת בהנהלת ״מועצת האספקה של המזרח התיכון״ הבריטית. החקלאות העברית המודרנית חגגה. המבנים החברתיים החדשים שנוצרו כאן - הקיבוץ, המושב, ההסתדרות - ושעוררו התפעלות כללית בעולם, הצליחו גם מבחינה כלכלית.
היישוב העברי היווה מדינה־בתוך־מדינה. היו לו מערכת בריאות עצמאית ומשוכללת ומערכת חינוך ענפה, על שלושת ה״זרמים״ שלה: הכללי, הפועלי והדתי. ארגון ״ההגנה״ הקיף את היישוב כולו, ואלפי החיילים העברים מהארץ שהתנדבו לצבא הבריטי, כמו אחי, רכשו ניסיון צבאי מקצועי.
כל אלה תרמו להרגשת הכוח ולרוח האופטימית, ששררו במקומותינו. כאשר אני נתקל בהרגשת האפסות וברוח הפסימית הנושבת במדינה כיום, כאשר אנחנו חזקים פי עשרה, ואולי פי מאה, ההשתאות שלי מהרגשתנו אז גוברת שבעתיים.
בראשית 1946 חשתי שאני מוכן לצאת לדרך עצמאית.
המגע עם הכנענים חיזק בי את ההכרה, שנבטה בי כבר קודם לכן, שאנחנו מהווים אומה חדשה, האומה העברית. אך הסקתי מתובנה זו מסקנות שונות, ואף הפוכות, מאלה של רטוש ואנשיו.
עדיה גורביץ׳(חורון) ראה ביהדות מחלת רוח, שיש לרפא אותה. רטוש האמין במגע מיסטי עם האדמה, שהפך את ילידי הארץ לגזע חדש. כל זה נראה לי מופרך. בשבילי היתה לידת האומה העברית החדשה תהליך טבעי ופשוט, כמעט מובן מאליו.
היהדות היא מסגרת חיים שנוצרה בפזורה ולמען הפזורה. היא מתאימה למציאות של עדה דתית כאילו־אתנית, המפוזרת בעולם, והבטיחה את הישרדותה. כאשר נוצרה בארץ מסגרת לאומית־ממלכתית, הצמודה לארץ מולדת, מובן מאליו שהמתכונת היהודית אינה מתאימה לה. המציאות החברתית והגיאו־פוליטית החדשה מחייבת מתכונת אחרת.
זה קרה בכל החברות שנוצרו כתוצאה מהגירה. ארצות הברית, קנדה, אוסטרליה, ברזיל, ארגנטינה וארצות רבות אחרות התנתקו מארצות האם ופיתחו תרבויות לאומיות חדשות משלהן. הן שמרו על מסורות תרבותיות ודתיות שהביאו עמן