בעמודי הגיליון פוזרו בדיחות אקטואליות. לדוגמה: גובה של הקרן הקיימת ביקר בנהרייה, עיר היקים, ושאל ילדה קטנה בעברית: ״אמא שלך בבית?״ הילדה רצה הביתה וקראה בגרמנית צחה: ״מאמה, בא כאן אדון מפלשתינה!״
בעמוד האחרון של הגיליון היו חמש המודעות המסחריות היחידות: ״אמנים ואנשי־עט, פגישתכם בקפה כסית״; ״למד לרכב בבית הספר לרכיבה המאירי, לשעבר קצין בחיל הפרשים״ (שם למדתי לרכוב); ״דרוש גפרורי נור״; ״שירותי טקסי״ ו״ספריית דעת״.
כשאני עובר על הגיליון עכשיו, כעבור שישים וכמה שנים, אני שם לב בעיקר למה שאין בו. מטעמים תכסיסיים לא פירטתי בגיליון הראשון את כל השקפת עולמי. לא דובר בו על הגדרת האומה העברית החדשה ולא על הצורך בברית עם התנועה הלאומית הערבית - דברים שהופיעו בפרסומי ״במאבק״ רק כעבור שנה.
מי היו הכותבים? את רוב המאמרים כתבתי בעצמי. גם את האחרים שכתבתי באופן יסודי. השתמשתי בשלל שמות עט ״צבריים״: לצד ״אורי אבנרי״ ו״החבר אורי״ הופיעו שם ״אלוף אריאל״; ״איתן רם״; ״בועז טנא״; ״יורם דגני״; ״יגאל דייך׳ ו״רוני הררי״.
אבל כמה מן המאמרים בגיליון נשאו שמות אמיתיים. אחת מחברותי לשעבר באצ״ל שלחה אלי את אחיה הקטן וביקשה ממני לעזור לו להגשים את חלומו להיות עיתונאי. במבט הראשון הוא לא שבה את לבי. הוא היה צעיר ממני בשנתיים (פער גדול בגיל הזה), חסר חן בהופעתו ובהתנהגותו ולא עשה עלי רושם טוב. למרות זאת החלטתי לצרפו לחוג שעמד לקום.
אבל היתה לי בעיה לגבי שמו. הוא נולד בווינה בשם היינריך שטרנבך והחליף את שמו הפרטי לצבי. אמרתי לו שאם ברצונו להיות חבר בחוג שלנו, עליו לאמץ לעצמו שם עברי. עמדנו לפני המפה הגדולה בחדרי והתחלנו מהפינה הצפונית־מערבית: קיבוץ חניתה? שם נשי. קיבוץ מצובה? שם נשי. קיבוץ אילון? מצוין. הוספתי לכך שם פרטי תואם, וכך נולד, במזל טוב, ״עמוס אילון״. מיניתי אותו למזכיר המערכת, אך היחסים בינינו לא החזיקו מעמד.
כותב אחר בגיליון היה בן־עמי גור (לשעבר גורביץ׳), צעיר שחזר מלימודיו באוניברסיטת ביירות והביא עמו משם אהבה לארץ הארזים והצעה לכרות ברית עם העדה הנוצרית המארונית - גישה שהחלה אז לרכוש לה נפשות ביישוב. חבר אחר בגרעין הראשון היה יזהר ארנון, בן משפחתו של הסופר אז״ר (אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ), מאבות תנועת העבודה בארץ. בגיליון היו גם שני סיפורים, פרי עטן של שתי סופרות מתחילות - רחל מור ושרה ארנשטיין.