מפני שנחסמו על ידי הממסד הקשיש. הוותיקים התייחסו אל הדור הצעיר בטוב לב מהול ברחמנות כאל דור חסר תרבות, ברברי, שמסוגל לבצע, אך מוטב לו להשאיר את מלאכת החשיבה לוותיקים. רוב הצעירים קיבלו את הדין ואכן ראו את עצמם כאנשי ביצוע גרידא. אך הופעת ״במאבק״ שברה את התבטלותם העצמית. כמה שחקנים צעירים בתיאטרון ״הבימה״ התלוננו באוזנינו על חנה רובינא ועמיתיה, שבגיל 50 ואף יותר התעקשו לשחק תפקידים של צעירים. סופרים ומשוררים חשו שהוותיקים מתייחסים אליהם בזלזול, או מנסים להכתיב להם את סגנונם ותפיסותיהם האידיאולוגיות. דברינו מצאו הד בלבם.
הרכש החשוב ביותר היה צעיר בשם יעקב גבאי, שקרא לעצמו ״מיכאל אלמד׳ (גבאי נשמע ״גלותי״ מדי). קראנו לו, בקיצור, ״מיקר׳. הוא היה בן למשפחה ספרדית אמידה שהתגוררה בווילה יפה בכניסה לשכונת תל בנימין ברמת גן, מהסוג שאנחנו יכולנו רק לחלום עליה. התאספנו שם לעתים קרובות. למיקו היו אמביציות בתחום התיאטרון, ולימים הקים את ״תיאטרון זירה״. היו לו דעות תקיפות מאוד על דיכוי הרוח הארצישראלית החדשה בתחום התרבות.
רכש אחר היה המשורר משה גיורא, גם הוא צעיר ממוצא ספרדי. לבקשתי כתב המנון לבני המרחב השמי, עברים וערבים, שלצערי אבד. אני מדגיש את המוצא הספרדי שלו ושל מיקו כדי להבליט דבר חשוב: לא זה בלבד שלא היתה אצלנו ״אפליה עדתית״ - העניין העדתי בכלל לא היה קיים בתודעה שלנו. היינו בטוחים שעניין העדות שייך לעבר היהודי, ואינו שייך לאומה העברית החדשה. עד כמה שאני זוכר, הנושא לא עלה מעולם בשיחות שלנו.
איש חשוב אחר שתרם להתפתחות הקבוצה היה מידד שיף, שלא הצטרף באופן רשמי אך ראה את עצמו כמדריך, הוגה דעות ויועץ. מידד היה בנו של מחנך הכיתה המקבילה לשלי בבית הספר לבנים ע״ש אחד־העם. כמו רוב המורים באותה תקופה, היה האב קנאי לשפה העברית. מידד דיבר עברית נהדרת, תקנית, פשוטה ותמציתית, שעוררה בי התפעלות. הוא ערך אחר כך את שני הספרים שלי ״בשדות פלשת״ ו״הצד השני של המטבע״ - והשפיע גם על עיצוב שפת ״העולם הזה״, שחוללה מהפכה בעיתונות העברית, ושאמנון דנקנר הגדיר אותה כ״שפה רזה ושרירית״. גם מירד, יליד ראשון לציון, האמין שאנחנו מהווים אומה חדשה, המבוססת על שני ערכים בסיסיים: הארץ והשפה העברית החדשה.
הגיליון השני שלנו, שהופיע במאי 1947, נקרא ״מאבק״, כדי לשמור על הפיקציה שגם זו הוצאה חד־פעמית, שאינה זקוקה לרישיון. כעורך האחראי נרשם הפעם