בעמוד 2 של הגיליון הופיעה מודעה של עצמנו: הכרזנו בגאווה על ״הוצאת ארץ ישראל הצעירה״, שתוציא ספרים פוליטיים וספרותיים. שתי היצירות הראשונות כבר הופיעו: החוברת ״מלחמה או שלום במרחב השמי״ מאת אורי אבנרי ו״בני בליעל״, לקט סיפורים מאת מידד שיף.
הופעת החוברת שלי היתה צעד גדול קדימה בדרכה של התנועה. עד אז הסתרנו במתכוון את ההשקפה המדינית הרחבה שלנו - האוריינטציה על אסיה ואפריקה (שנקראו לימים ״העולם השלישי״), חיוב התנועה הלאומית הערבית כבעלת ברית היסטורית, וגישה מקורית חדשה לגמרי לפתרון בעיית הארץ. המטרה הטאקטית המיידית היתה לרכוש את לבו של הדור הצעיר ביישוב, וגילוי מוקדם מדי של תפיסתנו הגיאו־פוליטית יכלה לסכל מטרה זו.
אמנם, מדי פעם סטינו מעיקרון זה. ב־19 במאי 1947 - עוד לפני הופעת הגיליון השני - פרסם ״הבוקר״, אז עיתון יומי חשוב, ידיעה תחת הכותרת ״ארץ ישראל הצעירה מברכת את הכינוס הפאן־אסיאתי״. כנס זה היה הצעד הראשון לקראת הקמתו של גוש המדינות ״הבלתי־מזדהות״, שהפך לגורם עולמי חשוב. נהרו היה המנהיג המוכר של תנועת השחרור ההודית, יורשו של מהטמה גנדי. בגוף הידיעה נאמר: ״חוג ׳ארץ ישראל הצעירה׳ שלח מברק ברכה לפאנדיט ג׳אווהרלאל נהרו בניו־דלהי, לרגל כינוס הוועידה הפאן־אסיאתית. במברק נאמר: ׳לרגל הוועידה הפאן־אסיאתית הראשונה קבל־נא את ברכת הנוער הארצישראלי ליוזמתך ההיסטורית. תתמזג נא שאיפת החרות של עמי אסיה החדשה, אשר מאבקך הגיבורי משמש לה אות ומופת. תחי אסיה הצעירה, המאוחדת והמתעוררת, חלוץ האחווה והקדמה.״ בידיעה המקבילה בעיתון ״פלסטיין פוסט״ (לימים ״ג׳רוזלם פוסט״) צוינו גם שמות החותמים: אורי אבנרי, עמוס אילון ובן־עמי גור.
קשה לתפוס כיום עד כמה היתה ידיעה זו חריגה. עיני התנועה הציונית היו נשואות לבריטניה ולאו״ם. מנהיגי היישוב רצו בכל מאודם להשתייך לאירופה, כפי שקבע הרצל בספר ״מדינת היהודים״. אסיה נראתה להם יבשת נחשלת, עלובה, ״ברברית״. העובדה שארץ ישראל שייכת ליבשת זו לא היתה, בעיניהם, אלא טעות גיאוגרפית מצערת. נהרו, כמו גנדי, נחשב לאנטי־ציוני.
אם פנייתנו לנהרו בחודש מאי היתה מעשה של כפירה, זה היה כאין וכאפס לעומת החוברת שלי, שהופיעה באוקטובר 1947, פחות מחודשיים לפני החלטת האו״ם. ״מלחמה או שלום במרחב השמי״ היתה גולת הכותרת של כל מחשבותי עד אז.