התבודדות והתבדלות הוא אידיאל דתי מובהק. הוא הוחדר ללב אבותינו בנעוריהם, יחד עם שאר התפיסות והמושגים של העדה היהודית... קיומו הנפרד של משק־מיעוט ערבי, אשר אינו קשור באופן אורגני למשק־הרוב העברי, מחליש במידה ניכרת מאוד את מעמדנו בארץ... [המנהיגים הציוניים] משלים את עצמם שיוכלו להינתק מן המציאות של המרחב השמי... ולמצוא להם מקלט אחרי חומות הגטו של מדינת־חלוקה זעירה, שתעמוד ברשות עצמה מבלי להיות תלויה בתהליכים הגיאו־פוליטיים הגדולים.

שתי מילות המפתח של החוברת כלולות כבר בשמה: ״המרחב השמי״. בחרתי בצירוף זה כמה שנים לפני כן, כאשר החלטתי שאסור לנו להשתמש במילים ״המזרח התיכון״, מושג אימפריאליסטי מערבי הנוגד את תחושת המולדת שלנו. ״מזרח״ מאיפה? מלונדון? מניו יורק? הרי מבחינתנו, הארץ וסביבתה הן מרכז חיינו. המונח ״אזור״ נראה לי סטאטי מדי, ולכן בחרתי במילה ״מרחב״, שנכנסה אז לאופנה, מפני שנשמעה לי דינאמית הרבה יותר.

בחרתי במושג ״שמי״, מפני שהוא המושג היחידי המאחד את הערבים והעברים. הוא מקובל בשתי השפות. לא רציתי במושג אשר ישים את הדגש על המפריד כמו ״עברי־ערבי״ - אלא על המאחד. מבחינה זו, אין תחליף למילה ״שמי״. כפי שנאמר בחוברת:

חייבים אנחנו ליצור הכרה קיבוצית חדשה, שתעמוד מעל לתפיסות הצרות של עברים וערבים, הכרה קיבוצית שמית. אין זה אידיאל גזעי, זהו אידיאל הבנוי על שותפות של תרבות, שותפות של מולדת ושותפות של היסטוריה.

כעבור תריסר שנים ניסיתי לשכנע בזה את ז׳אן־פול סארטר. תחילה חשש שזה מושג גזעני, אך במהלך שיחתנו השתכנע וביקש ממני להסביר את הדברים במאמר בכתב העת היוקרתי שלו.

ההקדמה לחוברת פותחת במילים:

בשעה שנכתבות שורות אלה מאיימת על האומה העברית בארץ־ישראל סכנה שלא היתה עוד כדוגמתה... באופק מתקבצים ענני הסער של מלחמה עברית־ערבית אשר רעמיה יזעזעו את המרחב השמי כולו.

201