חלקיה, את חברון כמו את חיפה, והאמנו שאהבה זו מאחדת אותנו עם הערבים. אהבנו את הארץ ואהבנו את השפה - שתי אהבות שעמדו במרכז עולמנו הרגשי.
החוג שלנו התרחב בינתיים. אמנם, מיקו אלמז ואשתו הפליגו לארצות הברית כדי ללמוד קולנוע באוניברסיטות פורדהאם, אך הצטרפו אלינו כוחות חדשים, ביניהם דוד ברנשטיין, בנו של פרץ ברנשטיין, ראש מפלגת ״הציונים הכלליים״ ואחד המנהיגים החשובים של היישוב.
באחד הימים ירדתי ליפו, כדי להביא בעצמי את החוברת למערכות העיתונים הערביים, ששכנו בעיר, ״א־דיפאע״(ההגנה) ו״פלסטיך. חשתי שהעיר שונה מזו שהכרתי ואהבתי במשך שנים כה רבות. היה בה משהו קודר, מאיים. תחושת המלחמה המתקרבת העיקה על הכול. היתה זאת הפעם האחרונה ששהיתי ביפו הערבית.
החלטנו לפרסם אזהרה אחרונה, נואשת. הדפסנו הצהרה פוליטית ארוכה, שהזהירה בפני ״מלחמת אחים שמית״, ומסרנו אותה להדבקה בעמודי המודעות של תל אביב וערים אחרות. גם זה היה קול קורא במדבר.
ברגע האחרון החלטנו להוציא לאור גיליון מיוחד של ״במאבק״. נחום זולוטוב, הסטודנט לאדריכלות, התנדב לספק ציור שיופיע על השער. מכיוון שלמד בטכניון, נסעתי לחיפה כדי לקבלו. זה היה בכ״ט בנובמבר - 29 בנובמבר 1947. לקחתי חדר במלון ״וייס״ בהדר הכרמל, והלכתי לישון למרות ההתרגשות מסביב. באמצע הלילה התעוררתי. במסדרונות היתה המולה רבה. פתחתי את הדלת וראיתי את אורחי המלון ואנשי הצוות משתוללים מרוב התלהבות - זה עתה נמסר ב״קול ירושלים״ שעצרת האו״ם החליטה ברוב של שני שלישים לקבל את תוכנית החלוקה.
סגרתי את הדלת בזעם וחזרתי למיטה. הרגשתי כאבל בין חתנים. לא יכולתי להירדם. עלו בי מילים שהצטרפו לחרוזים. בחושך, בלי נייר ועיפרון, חיברתי את הבית הראשון של שיר: ״נשבעתי לך, מולדת, / ביום שפלך המר - / גדולה ומאוחדת / תקומי מעפר! // ימאיר בלב בניך / הפצע האכזר, / עד יינשאו רגלייך / מים ועד מדבר!״
בבוקר חזרתי לתל אביב וניגשתי להכנות קדחתניות להוציא את הגיליון המיוחד שלנו תוך ימים מעטים. הרגשנו שאנחנו נמצאים במרוץ עם הזמן.
הגיליון הרביעי והאחרון שלנו נשא את התאריך ״דצמבר 1947״. קראנו לו ״במאבק״, בלי חוכמות. מעל לשם נאמר ״ענייני ביטחון ומדיניות - הוצאה מיוחדת״, ומתחת לשם ״גיליון מוקדש לבעיות החלוקה״.