ביום זה של מקהלת־זנונים מטורפת, היום הזה של מחול שיכור על הגוף השותת דם של מולדתנו - מת משהו בלבנו. מתה הציונות.
כמו הגיליון הראשון של ״במאבק״, גם גיליון זה פנה במיוחד אל אנשי ההגנה והפלמ״ח, כדי להשפיע מבפנים. הדבר ניכר היטב בסגנון הצבאי־למחצה. הקווים המנחים של הטיעון היו: עומדת לפרוץ מלחמה טוטאלית (הדעה השולטת באותה שעה היתה שצפויה בסך הכול מהדורה החדשה של ״מאורעות״ 1936). הדור הצעיר צריך להתגייס למלחמה. אך אסור שתהיה זאת מלחמה נגד העולם הערבי. צריכים לנהל אותה כך שיקום בעקבותיה שלום עברי-ערבי, שבו תתאחד הארץ ויתאחד המרחב. הזהרנו בפירוש מפני ״אימפריאליזם עברי״, שישאף לכיבוש ולדיכוי האוכלוסייה הערבית, ושילכד את העולם הערבי כולו נגדנו.
בדיעבד, ייתכן שאחד המאמרים המעניינים ביותר בגיליון הופיע תחת הכותרת ״מדינה או קהילה? - נגד חוקה של גטו יהודה״. ימים מעטים בלבד אחרי החלטת העצרת על חלוקת הארץ, כמעט חצי שנה לפני הקמתה הרשמית של המדינה, עסק מאמר זה בחוקתה. נראה שהכותב (אני מניח שזה הייתי אני) לא העלה כלל על דעתו שלא תהיה חוקה למדינה, כפי שקרה בפועל. הוא פסל את הרעיון שזכות הבחירה תינתן לציונים בכל העולם, רעיון שאז ריחף עדיין בחלל. מסתבר שזאת היתה פריצה לדלת פתוחה, מכיוון שגם בן־גוריון התנגד לכך בתוקף.
לעומת זאת פסל המאמר מראש את רוב הסדרים שכפה בן־גוריון על המדינה עם הקמתה.
המהפכה העברית תובעת את ההפרדה המוחלטת בין המדינה והדת. פירוש הדבר: תחיקה אזרחית ליחסי־אישות, ביטול בתי־הדין של הרבנות, וחינוך חילוני.
לכל היותר, כך נאמר, יוכל מי שרוצה בכך לקיים טקס נישואים דתי אחרי הטקס האזרחי.
הכותב תבע
חינוך אחד, ארצישראלי, לעברים ולערבים. חינוך כזה יכלול את ההיסטוריה של הארץ בכל תקופותיה, את התרבות העברית והערבית כאחת, ויטפח