נאמנות אחידה לארץ... מובן מאליו שחינוך זה חייב להיות מושתת על לימוד שתי השפות על בוריין לכל התלמידים - תהיה שפת־אמם כאשר תהיה.
יותר משישים שנה לאחר מכן, התביעות האלה עדיין לא התגשמו, וחוקה למדינה אין.
הימים הבאים עברו עלינו בתערובת של מועקה וציפייה מתוחה לקראת הבאות. החוברת הופיעה אחרי שכבר נורו היריות הראשונות. רוב הציבור היה עדיין משוכנע שצפויים ״מאורעות״ בנוסח 1936. מעטים היטיבו לראות את הנולד.
חשתי עצבות עמוקה. היה ברור לי שהעולם שהכרנו מת, שאנחנו הולכים לקראת משהו חדש לגמרי, בלתי־נודע.
אני זוכר סצנה רוויית עצבות. התכנסנו, אנשי החוג, בביתה של טובה, צעירה יפהפייה שלקתה בילדותה בשיתוק ילדים וסבלה מצליעה קלה. הייתי קצת מאוהב בה. היא גרה, יחד עם אמה ואחותה, בבית קטן ברחוב המליץ בתל אביב, והיתה שכנה של אחותי רות.
באותו ערב התכנסנו מסביב לפסנתר, ודוד ברנשטיין, שהיה מלחין לעת מצוא, ניגן את המנגינה שחיבר לשיר שלי מאותו לילה הרה גורל. בינתיים הוספתי לו עוד שני בתים, והוא הפך להמנון החוג. המנגינה נשמעת במקצת כשיר כנסייה הולנדי(דוד נולד בהולנד).
שרנו ״נשבענו לך מולדת...״ וחשבנו על העתיד המעורפל. כולנו היינו עצובים. הייתי עצוב גם מפני שטובה לא אהבה אותי, אלא את יוחנן זילברמן, בחור צעיר ויפה תואר, מלחין מוכשר. איש מאיתנו לא העלה על דעתו שהוא ייהרג במלחמה המתקרבת, כמו רבים אחרים, וביניהם מן המוכשרים והמחוננים.
הימים עברו, הלחימה גברה, המאבק על עורקי התחבורה החריף, ראינו את המלווים והמלוות של השיירות עם כובעי הגרב שלהם, שמענו על מעשי זוועה שהתרחשו.
אני זוכר עוד סצנה: ישבנו בקפה ״כסית״. זה עתה נודע לנו שהמשטרה הבריטית נטשה את אזור תל אביב, והעיר עברה למעשה לשלטון עברי. שתינו קצת, היינו בכל זאת במצב רוח מרומם והחלטנו לכתוב לכבוד האירוע שיר קינתה של זונה עברייה - בו־זמנית בשתי שפות: דוד ברנשטיין סיפק את הגרסה האנגלית, ואני ויזהר ארנון חיברנו את הגרסה העברית. חתמנו בשם משולב ״אורארדה״(אורי, ארנון, דוד) ולא שכחנו לציין גם את התאריך: 14.12.1947.