וזה הנוסח: ״ראיתיך שוכב, / אף עולה, מזדקר, / ראיתיך בפוזות לרוב. / לקצין, לסמל / לחייל, לשוטר / נכנעתי בלי בתנאי, בלי תשוב. // ראיתיך אביר / ללא דופי וחת, / לועג לעגבת ושד, / כובש ומנצח / בלילה, בלאט / מתקיף ולוחם ו... עובד. // אך הערב הלכת, / הלכת בלי שוב, / ואומרים כי ברח גיבורי - / ונשארתי בדד עם חלום כה עצוב, / ריק לבי - וריקה מיטתי.״
כל חיי התגאיתי ביכולתי להסתגל במהירות שיא לשינויים מכריעים, הרבה לפני כל סביבתי. זה נבע מן העובדה שבגיל עשר עברתי את השינוי הגדול מכול: ההגירה מגרמניה לפלשתינה, מארץ השלג לארץ החמסין, מבית אמיד לבית של עוני ומצוקה, משפה לשפה, מתרבות לתרבות. עברתי אז את השינוי בשמחה, בלי מכאוב, ומאז אני מסוגל לחוש ברעידת אדמה מתקרבת כבר עם הזעזוע הראשון, בעוד שכל האנשים מסביבי עשו זאת רק באיחור, או בכלל לא. נוכחתי לדעת שזוהי תכונה אנושית כללית - אדם פוחד משינוי ומכחיש אותו כל עוד הוא יכול. כך היה בסוף 1947 (וכך היה גם ערב מלחמת ששת הימים).
כשנורו היריות הראשונות של מלחמת החלוקה (זה הרי השם הנכון), הבנתי שקורה משהו אדיר, משהו היסטורי. עולמנו משתנה לנגד עינינו, ומה שהיה נכון אתמול לא יהיה עוד נכון מחר. ומבחינתי: החזון שגיבשתי במשך כמה שנים, החזון של יצירת לאום ארצישראלי משותף לעברים ולערבים, הולך ונמוג.
ניסיתי להציל מה שניתן להציל, ולהתיך את הרעיון הזה לדפוסים חדשים, בהתאם למציאות המשתנה. מהרגע הראשון היה ברור לי שאנחנו הולכים לקראת מלחמה כוללת, ולא ללחימה מוגבלת. הבנתי שהעולם הערבי כולו יקום עלינו.
המסקנה שלי היתה שצריכים להשפיע על ההנהגה שלנו שלא להפוך את המלחמה לעימות לאומי כולל - ה״יהודים״ נגד ה״ערבים״ - אלא לנסות למצוא בעלי ברית בקרב הציבור הערבי בארץ ובמרחב. הייתי מושפע עדיין מכתביו של הפרשן הבריטי, באזיל לידל־הארט, שאמר כי הבריטים, בניגוד לעמים אחרים, ניהלו את המלחמות שלהם תמיד מתוך ראיית המציאות המבוקשת שלאחר המלחמה, כאשר האויב של היום עשוי להפוך לבעל הברית של מחר. (זה היה הוויכוח בין צ׳רצ׳יל ורוזבלט במלחמת העולם השנייה - בשביל האמריקאי המטרה היחידה היתה לנצח את הגרמנים, ואילו הבריטים כבר ראו את העימות הצפוי עם ברית המועצות, וביקשו לנהל את המלחמה בהתאם לכך.)
הצעתי, על כן, לנהל את המלחמה הצפויה כך שלא תסתום את הגולל על השתלבותנו במרחב, אלא להפך, תרכוש לנו ידידים בעולם הערבי. זה חייב