התחושה הראשונה היתה הלם. בפעם הראשונה בחיי מצאתי את עצמי בקרבה אינטימית עם חבורת אנשים ממגזרים שונים מאוד, ובהם עופות מוזרים שלא ידעתי שקיימים כמותם.
נכנסתי בשער ״מחנה יונה״ ועברתי לעולם אחר. עולמי הקודם - משפחה, ידידים, שותפים - כאילו נמחק ונעלם. ביתי, מרחק של עשר דקות הליכה מהמחנה, כאילו חדל מלהתקיים.
״מחנה יונה״, מחנה בריטי מימי מלחמת העולם, שכן בראש הצוק על שפת הים של תל אביב, מול רחוב ארלוזורוב. קבוצה של צריפי עץ מוארכים, במקום שבו עומד כיום מלון ״הילטון״. זה היה עולמי החדש.
בצריף שלי, לאורך שני הקירות הארוכים, עמדו כ־50 מיטות. המיטה הצבאית והאדונית הקטנה לחפצי המעטים היו עכשיו ״הבית״. החברים במיטות שמימיני ומשמאלי היו המשפחה הקרובה.
בין הטירונים היו כמה מוותיקי חי״ש (״חיל שדה״), בני צפון תל אביב. אך רוב האנשים היו מגויסים חדשים לגמרי, בעיקר מבני השכונות. הם הביאו איתם את הסגנון, ההווי והמושגים של שכונת התקווה, שכונת שפירא ושאר שכונות המצוקה. אמנם נפגשתי עם בני השכונות גם בפלוגה שלי באצ״ל. אבל זה לא היה אותו הדבר: אחרי פעולה באצ״ל הלכנו הביתה - איש־איש לביתו ולעולמו. ואילו כאן היינו ביחד 24 שעות ביממה, והתחלקנו בכול, ביום ובלילה. הפכנו למשפחה אחת.
החיים ביחד, בצפיפות, במשך 24 שעות ביממה, היו בשבילי חוויה חדשה. הקולות והריחות. קונצרט של נחירות בלילה. התחרות על ״תקיעת נאדים״ בבוקר. בדיחות גסות - ודביליות בעיני - בכל שעות היום. שיח שהיה חף מכל השפעה של ספרים. ובעיקר: היעדר מוחלט של פרטיות בכל שעות היממה.
אחרי ההלם הראשון - הלם שכל חייל עובר אותו, כמדומני, בימים הראשונים 6ו2