נסענו למושבה רחובות בדרך מפותלת. לפני המלחמה היינו נוסעים מאבו־כביר לבית דג׳אן (בית דגן), ומשם לראשון לציון ודרומה. אך צומת בית דג׳אן היתה חסומה, כי שם לחמו חברינו על ״בית הקרן הקיימת״. לכן נסעו האוטובוסים דרך שדרת העצים המפורסמת של מקווה ישראל, ומשם לשכונת מולדת בשולי חולון, לראשון לציון ורחובות.

בקטע הכביש העוקף שבין תל אביב למקווה ישראל פרצה לפתע שירה אדירה: ״האמיני, יום יבוא!״ כולנו שרנו בהתלהבות, במלוא הגרון, את המילים הפשוטות, שנשמעו לנו אז מרגשות עד דמעות, ושהפכו להמנון המלחמה: ״האמיני, יום יבוא / טוב יהיה, מבטיח לך / לחבק אותך אבוא / והכול אשיח לך! // כשנובחים פיות הסטנים / המרגמות נאנחות...״(עד כאן אני זוכר את המילים).

המנגינה היתה רוסית - כמו רובם המכריע של השירים הטובים באותם הימים,

על אף שחתם עליה מנשה בחרב - והמילים חוברו על ידי רפאל קלצ׳קין. באותם רגעים הן ביטאו את רגשותינו, את תקוותינו ופחדינו, את געגועינו למשפחות שכבר נותרו הרחק־הרחק מאחור.

זה קורה במלחמות: שיר מקרי לגמרי נמצא ברגע הנכון במקום הנכון, והחיילים מאמצים אותו, בתהליך מסתורי, כביטוי למאווייהם. זה קרה לשיר ״לילי מארלך, שנכתב בימי שלום. במלחמת העולם השנייה הפך לפתע להמנון החיילים הגרמנים, וכבש גם את לב אויביהם, החיילים הבריטים, בזכותה של מארלן דיטריך, הכוכבת הגרמנייה שעשתה חיל בארצות הברית, סירבה לחזור לגרמניה הנאצית וכונתה על ידי הנאצים ״בוגדת הקשורה עם היהודים״. את המהדורה העברית שרנו גם בתל אביב. במלחמת העולם הראשונה זה קרה לשיר ״ארוכה הדרך לטיפרארי״, שיר של מחזמר נשכח שהפך להמנון הצבא הבריטי. וכמובן, לאמא של כל שירי המלחמה ה״מרסייז״, שאותו כתב סרן צרפתי בשביל מסיבה בסטרסבורג ואומץ על ידי החיילים דווקא בקצה השני, הדרומי, של צרפת.

״האמיני יום יבוא״ ביטא במילים פשוטות, בלי מליצות, בעברית מדויקת, את כל מה שאנשים באמת הרגישו.

אז שרנו. מכל הלב. השיר היה עליז, מלא הבטחה וביטחון.

אני זוכר את מצב הרוח. נסענו לקראת הלא נודע. ידענו שאנחנו עומדים לפני המבחן העליון של חיינו - כולנו יחד וכל אחד מאיתנו לחוד.

אינני חושב שמישהו מאיתנו הטיל לרגע ספק בכך שננצח. הרגשנו שהמצב קשה, שהיישוב עומד כשגבו אל הקיר. איש לא פקפק בכך שאם הצבא שלנו ייכשל,

223