הפלאות״ יש קטע המספר על האמפטי־דאמפטי, דמוי הביצה, שנפל מראש החומה: ״כל פרשי המלך, וכל חייליו / לא יכלו לחבר שוב את חלקיו.״ בשפה פשוטה יותר: אפשר להפוך ביצה לחביתה, אבל אי־אפשר להפוך חביתה לביצה.
המציאות ששררה בארץ ערב המלחמה היתה של שתי אוכלוסיות מעורבות מבחינה גיאוגרפית ומנותקות זו מזו מבחינה חברתית, כלכלית, פוליטית ותרבותית. בחלק גדול של הארץ שכנו יישובים ערביים ועבריים בערבוביה, בסמיכות קרובה זה לזה. גם דרכי התחבורה העיקריות עברו ליד כפרים ערביים ועבריים כאחד.
בשלב הראשון של המלחמה הפכו הכבישים האלה לזירה העיקרית של הלחימה. גיבורי היום היו ״מלווי השיירות״, אותם צעירים וצעירות, אנשי הפלמ״ח והחי״ש, שהביאו מזון, נשק ותגבורת לרובעים העבריים של ירושלים וליישובים עבריים שנותקו. תפקיד חשוב מילאו הבחורות, שהחביאו את הנשק מתחת לבגדיהן. הצבא הבריטי עדיין שלט אז בארץ, ולא היה אפשר לשאת נשק בגלוי.
המערכה הזאת תבעה קורבנות רבים, ומצב זה לא יכול היה להימשך. ככל שהתקדמה המלחמה, שאף כל אחד משני הצדדים ליצור שטח רצוף משלו, שניתן להגן עליו ולהרחיבו. ההנהגה העברית כבשה יישובים ערביים לאורך הכבישים, שננטשו במהלך הקרבות על ידי תושביהם. גם כמה יישובים עבריים, שלא היה אפשר להגן עליהם, פונו ונתפסו על ידי הערבים.
כך קרה, למשל, בכפר אוריה, בקרבת בית שמש של היום. מגיניו היו אנשי חי״ש מתל אביב, שצורפו אחר כך לפלוגה שלנו וסיפרו לנו את הסיפור. הם קיבלו את הפקודה לפנות את היישוב המבודד. היה ברור שהנסיגה תיתכן רק בלילה, ברגל, דרך שטח ערבי. לילדים הקטנים הוזרק סם שינה, כדי שלא ישמיעו קול, וכך עברה השיירה בחשכה.
ההיגיון הצבאי של כיבוש שטח רצוף היה ברור לכל לוחם בשני הצדדים. לא היינו מודעים לכך שההיגיון הזה משתלב אוטומטית גם באידיאולוגיה של שני הצדדים, שלפיה תבע כל צד את הארץ כולה לעצמו. מה שנקרא לימים ״טיהור אתני״ היה, לפחות בחלק הראשון של המלחמה, תוצאת לוואי של צורך צבאי מובהק, שנבע ממהות המלחמה עצמה.
רק כעבור חודשים רבים נוכחתי לדעת שיש מדיניות ברורה של גירוש־לשם־גירוש ומניעת שיבתם של הכפריים. אז התחיל להיווצר אצלי קונפליקט.