במשך כל המלחמה שכנו בי, כאילו, שתי נשמות - לפעמים בהרמוניה כלשהי, לפעמים בסכסוך.
הייתי חייל, טוראי, שייך ליחידה. בעולמו של חייל במרבית הזמן, רוח היחידה היא העובדה השלטת. נדמה לי שרוח זו, שהשתנתה מחודש לחודש, משתקפת היטב בספרי ״בשדות פלשת 1948״, שפרקיו נכתבו תוך מהלך הקרבות. השתתפתי במעשי המלחמה.
לפי תחושת הבטן השתייכתי ל״אנחנו״, אבל לא חדלתי מלהיות ״אני״. השקפת העולם שלי לא השתנתה. האמנתי באמונה שלמה שעלינו לבנות בארץ חיים משותפים עם העם הפלסטיני, בתוך ״מרחב שמי״ גדול ומאוחד. הקושי היה לצקת אמונה זו לדפוסים חדשים, בהתאם לתנאים המשתנים של המלחמה.
השקפת העולם המגובשת שלי סייעה לי גם בראשית המלחמה לא להיסחף במבול הפטריוטיזם המיליטריסטי ששטף את היישוב. מצאתי בין ניירותי מכתב ששלחתי למערכת ״הארץ״ ב־28 בינואר 1948, ובו נאמר: ״הרשו לי להפנות את תשומת לבכם לחטא אשר גם ׳הארץ׳ שותף לו. כוונתי לתואר ׳כנופיות׳ שבו אתם מכתירים את לוחמי־הגרילה הערבים... כשאנחנו קוראים להם ׳כנופיות׳ אין אנו מרמים איש זולת את עצמנו... אשליה עצמית מסוג זה אינה עוזרת לפחדן, ואילו האדם האמיץ אינו זקוק לה... המעטת דמותו הצבאית של האויב פוגעת בסופו של דבר בהערכה מתאימה של חייל־ההגנה העברי, העומד במערכה מחמירה והולכת...״ אינני זוכר אם המכתב פורסם.
אחת ה״יצירות״ הראשונות שכתבתי עוד ב״מחנה יונה״ היתה שיר שאינני מוצא אותו עכשיו. אבל אני זוכר את השורות הראשונות: ״אומרים שגיבורים אנחנו, גזע של ברזל / זכים וטהורים ממש כמלאכי האל...״ השיר תיאר את מצב הרוח של החיילים החדשים, השונאים מליצות, וקרא לציבור האזרחים להפסיק לצעוק ״הידד״. הוא הסתיים במילים: ״...ואז, בעזרת השם, ובעזרתכם אתם / את כל העסק הארור נגמור־נא בהקדם!״
בספרי ״הצד השני של המטבע״, שנכתב מיד אחרי המלחמה, תיארתי מקרה (אמיתי) שבו הבאנו למרפאת שדה פלאח ערבי שנפצע בפעולה שלנו. ריחמנו עליו. ניסינו להרגיע אותו בערבית משובשת. הגנו - חברי ואני - על ״הערבי שלנו״ בחירוף נפש מול אנשי המודיעין שרצו לסחוט ממנו מידע על ידי מניעת טיפול רפואי, וסירבנו למסור אותו לידיהם, אך לבסוף נשברנו ומסרנו אותו.
היחס הדו־ערכי לאוכלוסייה הערבית ליווה אותי בכל ימי המלחמה. איזה רגש שקשה לי להגדיר אותו - גם היום - גרם לי לאסוף בכל הכפרים הנטושים תעודות