סוף־סוף התחילה השמש לשקוע. הסתדרנו בכיתות. השחרנו את פנינו, צווארנו וידינו בגחלים שנותרו מהמדורה. הלצות מאולצות עפו מכל עבר. לחברי שלמה, ששערו היה בהיר ומדולדל, יעצו להשחיר גם את הקרחת.
היעד של הקרב הראשון שלנו היה כפר בשם דיר מוחסין - לעולם לא אשכח את השם - שחלש על הכביש מדרום ללטרון. שוב היינו עמוסים בפרדות, כי נשאנו גם את התחמושת למרגמות ולמקלעים, נוסף על הרובה, 150 כדורים, שלושה רימוני יד, את חפירה ועוד. אחרי הליכה של רבע שעה בשדה הפתוח כבר היינו גמורים. עד שהגענו לפאתי הכפר היינו ממש הרוגים. בהמתנה לאור ראשון נרדמו רבים. המפקד שלי נחר בקול רם, עד שחששתי שמא יעיר את אנשי הכפר. הערתי אותו, והוא הכחיש בזעם שנחר.
הרבה זמן לפני שהגענו למקום נעלם הפחד. העייפות, למדתי, היא התרופה הגדולה - כשאתה מתקדם כמו רובוט, כבר לא אכפת לך כלום. בשעות הקטנות של הלילה, כששכבנו מאחורי מעקה אבנים נמוך, אחת ה״טראסות״ הרבות בשטח המעובד, עפו שוב הבדיחות התפלות. בעיקר דובר על בת המוכתר המיתולוגית, זו שכל אחד התכוון, כביכול, לאנוס אותה. האמת היא שבכל המלחמה לא שמעתי ולו על מקרה אחד של אונס. יש הטוענים שהיו במקומות אחרים. אצלנו, על כל פנים, זה נראה בלתי־אפשרי. לאו דווקא מטעמי מוסר, אלא מטעמים של בוז גזעני. הגברים והנשים בכפרים הערביים נחשבו מלוכלכים.
היה לנו מזל. דומה היה כאילו דאג מישהו לכך שהקרב הראשון שלנו יהיה קל, כדי להרגיל אותנו למלחמה באופן הדרגתי. אור ראשון עלה, הסתערנו כמו בתרגול, לקפוץ־לשכב, לקפוץ־לשכב. ראינו את בני הכפר מרחוק, אצים אנה־ואנה בפאניקה, ולפני שהגענו לבתים, התושבים נעלמו. אמנם ירו בנו בלי הרף מהגבעות שמסביב, אך האש היתה בלתי־יעילה. התרגלתי לקולות הכדורים שזמזמו סביבנו במרחק מה, קול הדומה לזה של דבורה עצלה.
היו די יריות כדי להרגיש שזה קרב, אך לא ממש כדי לפחד. לי היו רגשות מעורבים. הרגשה של שמחה על זה שהוכחתי את עצמי, שפעלתי כמו שצריך, שלא פחדתי. הרגשה של גועל. בשיא המתיחות לא יכולתי להתאפק ויריתי בכלב, שנפצע וייבב, עד שאחד החברים הרג אותו בירייה. הרגשה של צורך להתבודד. עליתי לגג של בית. שכבתי בין שתי כיפותיו הנמוכות, אף שהיה חשוף לאש. הרגשה של גאווה, כאשר שיירה ענקית של משאיות עברה למטה בכביש, בדרכה לירושלים. הרגשה של לא אכפתיות כאשר שרקו כדורים בקרבתי ונשכבתי על הארץ. מצאתי שראשי נצמד לערמה של צואת פרות.