התעופה שם ונקטעה רגלה. את הפיגוע ביצע ארגון פלסטיני קטן בהנהגת עיצאם סרטאווי, שהפך לימים לידידי בנפש. במשך שנים ניסיתי לארגן פגישה בינו ובין חנה. לשווא: הוא נורה למוות בידי קנאי פלסטיני, בגלל פעולתו למען השלום.
כל זה היה חבוי עדיין רחוק־רחוק בעתיד, כאשר ליוויתי את אנשי ה״קאמרי״ לרחובות. שיחקנו לפניהם את תפקיד הלוחמים הקשוחים. אותי משכה דווקא בתיה לנצט, שבימים הבאים כיכבה, בלי ידיעתה כמובן, בחלומות המיניים שלי. נפרדנו מהשחקנים ברחובות, שתינו משהו בקפה ״חבקיך במרכז המושבה, וחזרנו למחנה.
יום המחרת, 19 באפריל 1948, יום שבת, היה היום הגדול. עברו שבועיים מאז שפתחנו את הדרך לירושלים במבצע ״נחשון״, ועדיין הסתכלנו בעיניים כלות בשיירות שעברו וחשבנו שמגיע לנו להיות באחת מהן.
אלוהים, בדמותו של מפקד החטיבה, שמע את תפילתנו, ובאותו יום צורפה הפלוגה שלנו לכוח שליווה שיירה של 235 רכבים - משאיות, משוריינים, מכוניות פרטיות - לעיר הקודש. לא זכינו במשוריין, ונאלצנו להסתפק במשאית עמוסה בארגזי גבינה של ״תנובה״.
עלינו עליה ברגשות מעורבים. ה״קאבינה״, תא הנהג, אמנם הייתה משוריינת - כלומר מכוסה בלוחות פלדה - אבל ארגז המשאית היה חשוף לגמרי. בלית ברירה עימנו את ארגזי הגבינה לאורך הדפנות, כדי שישמשו כשריון ארעי, אך איש מאיתנו לא האמין באמת שהגבינה תעצור כדורים.
מצד שני - גבינה היא גבינה. אחרי אותם שבועיים של סרדינים בשמן, ריבה ולחם, ומפעם לפעם קצת שימורי בולי־ביף (מין בשר מתוצרת בריטית), הגבינה הצהובה נראתה לנו כמעדן מלכים. עוד לפני שזזנו מהמקום פרצנו את אחד הארגזים.
שיירת הענק היתה מראה מרהיב. היא השתרעה עד אינסוף לפנינו ומאחורינו. היא היתה גם מטרה נוחה לפגיעה.
עברנו על פני דיר מוחסין. מלמטה, מהכביש, נראה הכפר שונה מאוד מכפי שראינו אותו בעת הכיבוש. הסתכלנו בו בסקרנות, כשכל אחד מאיתנו מנסה לזהות את המקומות שבהם היה. חיפשתי את הגג בעל שתי הכיפות.
עברנו ליד לטרון, שעדיין לא הפכה לשם מעורר צמרמורת, והתקרבנו לבאב־אל־ואד, שעדיין לא היה שער הגיא. מצב הרוח העליז שלנו התחלף בדריכות מתוחה.
הכביש היה משעול צר בין שתי צלעות הר. משני הצדדים התנשאו גבעות תלולות, מיוערות בצפיפות באורנים ששתלו הבריטים. הנוף כאילו נולד למארב. האויב היה יכול להתמקם בקלות בראשי הגבעות משני הצדדים, שהיו בשליטת הכפרים הערביים, ולירות בנו כמו במטווח.