מה הרגשנו כאשר הצבאות של מצרים, ירדן, עיראק, סוריה ולבנון הצטרפו למלחמה?
הם היו צבאות סדירים, מאומנים היטב, מצוידים בנשק מכל הסוגים, טנקים, תותחים ומטוסים. אנחנו היינו צבא קטן, מצויד ברובים, מקלעים ומרגמות קלות, שרק התחיל ללבוש צורה של צבא סדיר. לא היו לנו אפילו שם. קראו לנו ״הצבא העברי״ או ״גדודי ההגנה״.
קריקטורה ערבית מפורסמת מאותם הימים מראה חצים שחורים עבים החודרים לשטח שלנו מכל הצדדים ועומדים להתאחד בתל אביב. וזה באמת נראה כך.
אך כשאני מנסה להיזכר בהרגשתנו, שום תמונה של ייאוש לא עולה בזיכרוני.
לא היו לנו הרבה אשליות - מי כמונו ידע את דלות כוחותינו ונשקנו. אך לא פקפקנו לרגע ביכולתנו. מצב הרוח לא היה מרומם, אך גם בהחלט לא מדוכא.
מיד עם התחלת המערכה הוטל עלינו ג׳וב קטן: לתפוס בניין של תחנת משטרה ליד הכפר הערבי עיראק־סווידאן, מדרום לנגבה. התחנה שלטה על הכביש שחיבר את הטור המצרי באשקלון עם הצבא הירדני(״הלגיון״) באזור בית לחם־חברון.
כשקיבלנו בפעם הראשונה את הפקודה לכבוש אותה, לא ידענו עדיין שהיא עומדת להפוך אצלנו לסיוט. ״המפלצת על הגבעה״, כפי שקראנו לה אחר כך, היתה אחת מעשרות ״מצודות טגארט״, מבצרים חומים גדולים, שנבנו על ידי שלטון המנדט. צ׳ארלס טגארט, בעברו מפקד משטרת כלכותה שבהודו, צבר ניסיון רב בדיכוי מהומות במושבות שתחת שליטה בריטית, והובא לפלשתינה (א״י) כדי לסייע בדיכוי המרד הערבי. מצודות טגארט הראשונות קמו עוד בשנים 1938-1937, אך רובן נבנו על ידי הבריטים בראשית מלחמת העולם השנייה כדי לקדם פני פלישה של צנחנים גרמנים. כשיצאו מהן הבריטים, הן