הלכנו והלכנו. בכל פעם שהסייר, שהלך בראש, עצר אותנו, צנחנו ארצה כפגרים. נזכרתי בבדיחה ישנה: כיתת יורים פוסעת בגשם זלעפות עם הנידון למוות למקום ההוצאה להורג, הרגליים טובעות בבוץ והגשם מכה על הראש. הנידון מקלל את מר גורלו, שנגזר עליו למות ביום נורא שכזה, אך החיילים אומרים לו: ״מה אתה מקלל? הרי אתה לא צריך ללכת את כל הדרך הזאת בחזרה!״
גם אנחנו לא היינו צריכים. חשבנו שנסתער על האויב, נכה אותו שוק על ירך, הוא יברח, ואנחנו נישאר במקום. חשבנו.
הלכנו והלכנו בחול הרך, תמיד מערבה, עד שהיה נדמה לנו שאנחנו שומעים מרחוק את רחש הים. היריות והנורות של המצרים גילו לנו שאנחנו נמצאים ממש בעורפם. עצרנו וחיכינו לפקודה להסתער. לא חשתי פחד. הייתי מותש מדי. אבל הפקודה לא באה.
בניגוד למכשיר שלי, מכשיר הקשר של המחלקה הסמוכה עבד. משם הועברה אלינו פקודה מדהימה: הפעולה כולה בוטלה. הוכרז על הפסקת אש. עלינו לחזור כלעומת שבאנו.
קיללנו. עברנו את כל הדרך האיומה בחזרה לגן יבנה. אבל התנחמנו בחלומות מתוקים: אם יש הפסקת אש, זה בטח אומר שנקבל חופשה ארוכה. נבלה בתל אביב. אבל אז ניתכה על ראשנו מכה חדשה: היתה טעות מצערת, הפסקת האש בכלל עוד לא נכנסה לתוקפה, בלילה הקרוב נחזור על אותה הפעולה עצמה.
חיכו לנו. אין ספק שהמצרים חשו שמשהו התרחש סביבם בלילה. בבוקר בוודאי ראו את עקבותינו בחול. החזרה על אותה הפעולה בפעם השנייה היתה טעות. טעות קטלנית.
הפעם לא היה לי אלחוט. הבינו שהמכשירים אינם שווים בפעולה. במקום זה מינו אותי לרץ מחלקתי. שמחתי על כך. עד היום אני שונא ללכת כשאני סוחב דברים. מבחינה זו היה תפקיד ה״רץ״ אידיאלי: חוץ מהרובה שלו הוא לא היה צריך לסחוב כלום. לא תחמושת רזרבית למקלעים ולמרגמות, לא פגזים לפיאט. נכון, הוא צריך להתרוצץ תחת אש כאשר האחרים צמודים לאדמה, אבל לי היה חשוב יותר להיות חופשי ממעמסה. אפילו לא לקחתי סוודר. אבל ברגע האחרון תחבו לי בכל זאת את חפירה ושני בקבוקי מולוטוב.
הלכנו. הרגשתי מיד שמשהו איננו בסדר. הייתי רגיל לרשום בזיכרוני אוטומטית סימני דרך ומרחקים, לכל מקרה שלא יבוא. הרגשתי שהפעם המרחק בין הכביש ומסילת הברזל היה קצר יותר מאשר אמש, ושגם הוואדי שחצינו נעשה תלול יותר.