החובש, נפגע בפעם השנייה באותו לילה. הפעם חטף צרור שלם בחזה ונהרג.
התרשמתי עמוקות מהתנהגות הפצועים. הם לא זעקו, למרות הכאבים. אחדים ניסו להתלוצץ, אחרים נתנו לנו עצות איך להוביל אותם. נדמה לי שהצלחנו להוציא את כולם.
הפילבוקס הזה התנחל עמוק בתודעתי. אחרי המלחמה ביקרתי בו הרבה פעמים.
עד היום, בדרכי דרומה מאשדוד לאשקלון, אני משתדל להיעצר ולהעיף בו מבט. רק לאחרונה נודע לי שהגשר שלידו, הנקרא עכשיו ״עד הלום״(כי עד הלום הגיעו המצרים) נבנה עוד בתקופת הממלוכים, ויש לו חשיבות היסטורית.
הקרב היה כישלון ועלה בחיים רבים. לפלוגה שלי היה שוב מזל, אבל פלוגת הנשק המסייע נפגעה קשה, ופלוגה א׳ חוסלה כמעט לגמרי. מפקדה, אריה קוצר, שכבר היה לאגדה, נשבר לגמרי והיה צורך לשחררו מהתפקיד. הוא נותר במטה הגדוד בלי תפקיד - עד שנתקלתי בו שוב בהמשך.
יעקב רחמילביץ, החובש, נשאר גם הוא תקוע בזיכרוני לאורך השנים. אביו היה רופא ידוע בתל אביב, ובינינו נקשרו יחסים כאובים שעוד אחזור אליהם. עם שני הדודנים שלו, שניהם פרופסורים ידועים לרפואה, אני קשור עד היום.
הפסקת אש או לא הפסקת אש, הכנסתי לי לראש שמגיעה לי חופשה בתל אביב. אחרי שווידאתי שלא צפויה פעולה ב־24 השעות הקרובות, התפלחתי יחד עם כמה חברים דרך חור בגדר של תל נוף וביליתי כמה שעות טובות בעיר. כשחזרנו הכניסו אותנו לקלבוש - צריף המחבוש של המחנה.
בילינו שם שעות מאושרות. יכולנו לנוח. השוטרים הצבאיים פינקו אותנו בשוקולד. הם חשו ייסורי מצפון כלפי החיילים הקרביים שחזרו זה עתה מהקרב הגדול. הייתי בטוח ממילא שאם תהיה פעולה, לא תהיה להם ברירה אלא להוציא אותנו. לא היה עודף בלוחמים מנוסים. בינתיים בילינו את הזמן בחיבור שיר לפי מנגינה שהיתה אז פופולרית: ״בערבות הנגב״.
הנצחתי את היצירה הפואטית הזאת ב״בשדות פלשת״: ״בין כותלי הסוהר / מתפוצץ הלב. / בין כותלי הסוהר / איש־מגן יושב. / למלחמת חופש / הוא יצא לקרב, / ועתה לנופש / בקלבוש הושכב...״(כמו מילות סלנג רבות אחרות, גם ״קלבוש״ נסחבה מהערבית.)
הנבואה שלי לגבי אורך הישיבה במחבוש התאמתה. הפלוגה נקראה לפעולה, והוציאו אותנו מהמאסר. המצרים תקפו את קיבוץ ניצנים, והיה צורך נואש לעצור אותם לפני שיפרצו את הקווים שלנו - האחרונים לפני תל אביב.