הפיקוד הצבאי לא אישר את התוכנית, אבל אבידן לא ויתר, ובכל רחבי החטיבה הוחרמו ג׳יפים שלא היו חיוניים. אני חושד מאוד שכמה ג׳יפים פשוט נגנבו בתל אביב. בסך הכול קיבלנו שבעה.
על כל אחד מהם הותקנו חצובות לשני מקלעים, אחד מלפנים ואחד מאחור, מה שהקנה להם כוח אש אדיר במושגים של אז. הג׳יפ היה פתוח, השמשה הקדמית קופלה קדימה, בחרטום הותקן מוט מזדקר כדי למנוע את עריפת ראשינו בגלל חוט המתוח על הדרך.
מובן שיושבי הג׳יפ היו חשופים לגמרי לאש, אבל הרעיון היה שהניירות הגבוהה תעניק להם ביטחון מרבי. זה היה חשבון נכון, כי בניגוד לכל הציפיות סבלה הפלוגה שלנו בהמשך פחות אבדות מפלוגות החי״ר הרגילות.
מדוע נבחרה דווקא הפלוגה שלנו? אני חושב שפשוט סמכו עלינו. אחרי שהוצאו מהפלוגה במחנה ״יונה״ כל הטירונים שנראו פחות טובים, נחשבנו לפלוגה בעלת איכות גבוהה מהממוצע. גם הגיל שלנו היה גבוה מן הממוצע. רבים מאיתנו היו בני 24-23, לעומת בני ה־18 בפלוגות האחרות.
המפקד הודיע חגיגית שהתפקיד שלנו יהיה מסוכן במיוחד, ולכן תהיה זאת יחידה של מתנדבים. מי שלא רוצה להצטרף חופשי לעבור ליחידה אחרת. רק מעטים השתמשו בזכות זו, ובמקומם קיבלנו מתנדבים חדשים - בעיקר נהגים. ליחידת הג׳יפים צורפה יחידה של משוריינים - זיווג שהיה בעיקר מנהלי, ושלא הוכיח את עצמו בחודשים הבאים. הצרכים והיכולות של מחלקת הג׳יפים היו שונים לגמרי מאלה של מחלקת המשוריינים, ולמעשה הן לא פעלו ביחד.
חיכתה לנו עוד הפתעה. נמסר לנו שכל מפקדי הכיתות שלנו יתחלפו. זה עתה נגמר קורס של מ״כים מאנשי הגדנ״ע, והם יתפסו את מקומם במושבים הקדמיים של הג׳יפים. זה היה מוזר, מפני שאחדים מהם היו בקושי בני 18. בשכבת הגיל הזאת, ההבדל בין בן 18 לבן 24 הוא אדיר. הרגיז אותנו שילדים אלה, שהיו בחודשים האחרונים בקורס בשעה שאנחנו צברנו ניסיון קרבי, יפקדו עלינו.
מעמד הפלוגה עיצב את אופייה. היינו קומנדו(המילה ״סיירת״ לא נולדה עדיין),
עם כל תופעות הלוואי החיוביות והשליליות של יחידה ״מובחרת״(גם מונח זה לא היה קיים עדיין). מצד אחד - הנכונות להסתכן, ביטחון עצמי מופרז, התנשאות ושחצנות. אבל מצד שני נשארנו חלק מגדוד 54 ומחטיבת גבעתי, חטיבת חי״ר בכל רמ״ח איבריה. הרגשנו שאנחנו שייכים לחיל הרגלים והתגאינו בו.
בשבילי היה המהפך הזה מתנה מן השמים. כבר אמרתי שאני שונא ללכת ברגל ולשאת מטען. במשך חודשים הייתי דומה לפרד, הסוחב על גבו משאות ועובר