וזה היה חשוב בעיניהם יותר מהניצחון עלינו. ייתכן שזלזלו בנו עד כדי כך שחשבו שתבוסתנו בטוחה ממילא, ויכולה לחכות. גרסה אחרת אומרת שהמצרים כלל לא התכוננו לכבוש את השטח שהאו״ם הקצה ליהודים, אלא רק לתפוס את השטח שהוקצה לערבים.
על כל פנים - כשהסתיימה ההפוגה עמד לפנינו כוח מצרי מפוזר, שהאגף המערבי שלו נשען על אזור אשדוד-אשקלון, האגף המזרחי שלו היה בהרי חברון, ובין השניים חיבר הכוח שניתק את הנגב מגוף המדינה. המבצר הקדמי שלנו מול הכוח המרכזי הזה היה קיבוץ נגבה - וסביבו התרחשה הדרמה.
מכל התמונות שלי מהמלחמה יש רק אחת, המעוררת בי התרגשות גם כיום.
היא צולמה למחרת הקרבות הגדולים באזור נגבה. אחרי ימים של לחימה, מבלי להתרחץ ומבלי לישון כראוי, נתנו לנו לקפוץ לכמה שעות למחנה שלנו, תל נוף, ולעשות מקלחת מהירה. ברגע שהגענו ביקשתי מחבר לצלם אותי במצלמה הקטנה שלי.
התמונה אינה דומה לשום תמונה אחרת שלי. אני נראה בה בלתי־מגולח, עייף, עייף, עייף. הראש פונה למצלמה, העיניים פונות הצידה. יש בהן הבעה שקשה להגדיר אותה: הבעה מבועתת, מבט של תיעוב, מבט של מי שראה דברים נוראים.
ואכן, ראיתי.
לא אתאר כאן בפרוטרוט את האירועים שבין שתי ההפוגות. (בחלק מספרי ההיסטוריה מכונה תקופה קצרה זו בשם ״קרבות עשרת הימים״. למען הדיוק מדובר היה ב־11 ימים ועשרה לילות.) מי אני שאתחרה היום עם אורי אבנרי של אז, שרשם את הדברים בזמן אמת, בין קרב לקרב, נרגש ונסער, אחוז בתשוקה בלתי־נשלטת להנציח מה שראה. בדרך כלל כתבתי על דפי מחברת, בשוכבי על הארץ או בשוחה. את הדפים מסרתי לנהגי אספקה, ואף אחד מהם לא אבד. הדברים פורסמו מיד ב״יום־יום״, ואחרי המלחמה הפכו לפרקים ב״בשדות פלשת״.
הבסיס הקרבי של הפלוגה היה בכפר סוואפיר (שפיר של היום). חפרנו שוחות בין העצים של פרדס. שוחות אלה היו לנו ל״בית״. התגעגענו אליהן כאשר היינו בשדה. ןשנו בהן. חיינו בהן. הג׳יפים עמדו בקרבתן מתחת לעצים, מוסווים עד כמה שניתן. את עקבותיהם טשטשנו.
פעם, כאשר שכבתי בשוחה שלי, עורר אותי קול נורא משינה עמוקה. פצצה של מטוס התפוצצה ברעש אימים כשני מטרים ממני. השוחה הצילה את חיי, אבל שני חברים נפצעו בשוחות השכנות. אחד מהם היה המ״מ אלברט מנדלר, בחור