קפצתי לתוך תעלה.
הוצאנו את הג׳יפ שלנו מהמוצב. במדרון האחורי העמסנו עליו את הפצועים ששכבו שם - על המושבים, על כיפת המנוע, בכל צורה אפשרית. באותה שעה הגיעה למוצב פלוגה חדשה, כדי להחליף את אחרוני הלוחמים שנותרו במוצב. הסתכלתי בהם - מאה בחורים בריאים שנשלחו לתוך הגיהינום. שאלתי את עצמי: כמה מהם יהיו עוד בחיים מחר בערב?
דהרנו חזרה לנגבה, דרך השדות המופגזים שכבר קראתי להם, בלבי, ״שדות המוות״. אחזתי בפצועים כמיטב יכולתי, כדי שלא ייפלו מהג׳יפ שקפץ כמשוגע, בשעה ששלושה ספיטפיירים התקרבו אלינו. אבל הם לא שמו לב אלינו ושחררו את הפצצות שלהם על המוצב.
בין פעולה לפעולה נחנו כמה שעות בשוחות שלנו בסוואפיר. קשה לומר שזאת היתה מנוחה ממש.
חוויה אחת זכורה לי היטב. יצאנו מהשוחה ביום כדי לעשות את צרכינו. חייל בשם שלום כהן, שעוד יחזור ויופיע בספר זה פעמים רבות, ואני, מצאנו לנו פינה שקטה מאחורי שיחי צבר, הפשלנו את המכנסיים ועשינו את שלנו בנחת, תוך כדי שאנחנו משוחחים על פוליטיקה. שפכנו את חמתנו על בן־גוריון, כאשר לפתע הופיעו מעלינו מטוסים מצריים והחלו מכסים את השטח באש מקלעים. הרמנו את מכנסינו וחזרנו לשוחות במהירות שיא.
ברגע רגוע יותר באו חברים וסיפרו כי בפרדס סמוך התמקמה סוללת תותחים שלנו. הסקרנות אכלה אותנו. לא ראינו עדיין תותחים מקרוב. חצינו את הכביש ועברנו בין הפרדסים. בשדה פתוח עמדו ארבעה תותחי שדה מימי מתושלח. אני משער שהיו ממלחמת העולם הראשונה. אצלנו הם כונו ״נפוליונצ׳יקים״, מתוך הנחה ששימשו כבר את הקיסר הצרפתי, בראשית המאה ה־19...
צורת הלחימה של התותחנים נראתה לנו מוזרה, וגם דוחה. אחרי חמישה ימים ולילות של מגע בלתי־אמצעי עם האויב, דהירה בשדות בין פגזים ופצצות, החוויה האיומה של עיבדיס והפצועים שהשתדלו לא לזעוק, מצאנו כאן עולם אחר. המפקד ישב וקרא עיתון. החיילים שלו שכבו על הארץ ונחו. לפתע קפץ המפקד, החיילים נזעקו אל התותחים, המפקד קרא כיוון וטווח, התותחים ירו - והכול חזר לקדמותו. התותחנים לא ידעו במי הם יורים ולמה, הם לא ראו הרוגים ופצועים. איכשהו הרגשנו שזה לא בסדר. היה בזה משהו פורנוגרפי.
אך יותר מהתותחים עצמם לכד את תשומת לבי המפקד הקשיש, שנתן את