ו״שועלי שמשון״, יחידת הקומנדו הממונעת של החטיבה, פרצו לעברו קדימה! ולפתע - היתה רכה האדמה - גופות! עשרות גופות תחת גלגליהם! נרתע הנהג: בני־אדם תחת גלגליו! רגע, זכר את נגבה, את בית דאראס - וידרוס! אל רתיעה, בנים: כלבי רצח - דינם דם! וככל שתטיבו לדרוס כלבי דמים כן תעמיקו לאהוב את היפה, את הטוב, את החרות...
באחד הדפים העתיק קובנר פרק שלם של ספר תהילים. בדף אחר הביא שיר שלם שלו(או שתרגם אותו מרוסית), שהיתה לו גם מנגינה רוסית:
מי אמר ״קהו חושינו / באבק דרכים". / מי יודע עוד כמונו - / כי בקרב חיים! // רק בחזית תבחונה / מי לך אח וידיד. / רק בחזית תבינה: / יש אהבה חיילית...״ וכן הלאה.
עיקר עבודתנו היתה הרבה יותר פרוזאית. כשיחידות הרגלים תקפו כפר בלילה, היה עלינו להגיע בחשכה לעורף האויב ולהנחית עליו מכות אש מהממות. אחר כך היה עלינו להגיע למקום איסוף שנקבע מראש, לאסוף פצועים ולהביא אותם למרפאה.
זה לא היה מסוכן במיוחד. אמנם, ישבנו בג׳יפים פתוחים, חסרי הגנה, אך החשכה הגנה עלינו, ולא נשארנו עומדים במקום. עמדנו, ירינו מאות כדורים ממקלעינו, עברנו למקום אחר, ירינו שוב, וחוזר חלילה.
כך היה גם ב־14 ביולי. אחת מפלוגות החטיבה תקפה את בית עפא, הכפר הערבי הקרוב ביותר לנגבה מצד מזרח. הרקנו רצועות של כדורים, לקחנו פצועים וחזרנו למטה הגדוד. שם שררו ששון ושמחה: הכפר החשוב נכבש. האויב ברח והשאיר הרבה שלל. עלינו הוטל לנסוע לשם ולאסוף אותו.
זה היה טיול. צורפה אלינו משאית גדולה להובלת השלל. ברגע האחרון הצטרפו אלינו כמה טרמפיסטים. אחד מהם היה אריה קוצר, המ״פ שיצא מכלל פעולה אחרי השמדת פלוגתו באישדוד, וגם האפסנאי של הגדוד, משה ונצובר, שכלל לא היה אמור להשתתף בפעולות קרביות.
נסענו כמו לפיקניק. היינו שרועים על הג׳יפים, המקלעים לא היו במצב פעולה. עברנו שוב את נגבה והמשכנו לעבר הכפר הערבי. כשהגענו לקצהו, שמחים וטובי לב, נורה לפתע נור שהאיר את השטח באור יום. בו ברגע נפתחה עלינו אש תופת מכל הכיוונים.
ראינו את קוצר, בג׳יפ הראשון, דוהר לתוך הכפר, ואנחנו אחריו. מצאנו את