התוכנית היתה שפלוגה של גבעתי תכבוש את הכפר, אבל תפתח בהתקפה רק אחרי שהגדוד של דיין יבוא מהצד השני וירתק אליו את האש. תוכנית די שגרתית, אבל היא לא התגשמה.
הגדוד של דיין פשוט לא הגיע. מה קרה? כעבור ימים עברה הידיעה בינינו מפה לאוזן, והגבירה את הבוז שרחשו בגבעתי לדיין. מסתבר שבדרך לכפר נתקלו הרכבים שלו בוואדי עמוק, והיה צורך להכשיר אותו למעבר. דיין הצביע על שיח ואמר שישכב שם עד שהטור יהיה מוכן לזוז.
כשהגיעה השעה הלכו להעיר אותו אך לא מצאו אותו. הוא התגלה רק כאשר האיר היום. בינתיים כבר נגמר הקרב.
כשהחי״ר נוכח לדעת שהטור המשוריין אינו מגיע, תקף וכבש את הכפר לבדו. קיבלנו פקודה לנסוע לשם ולאסוף את השלל. הפעם לא היו הפתעות. מרכז הכפר דמה ליריד מזרחי. החיילים התקשטו ב״מזכרות״ שמצאו, כאפיות, פגיונות, כל מיני מלבושים. חגיגה אמיתית.
באותו יום, 18 ביולי, בשעה 7 בערב, היתה ההפוגה השנייה צריכה להיכנס לתוקפה על פי החלטת האו״ם. שמענו ולא העזנו להאמין.
היינו עייפים עד מוות. במשך 11 ימים ראינו דברים איומים. מחצית מחיילי הגדוד שלנו נהרגו או נפצעו. בכמה מגדודי החטיבה היה השיעור גבוה עוד יותר. ידענו שאם זה יימשך כך, זו רק שאלה של ימים עד שגם אנו ניפגע.
חיכינו להפסקת האש כמו שנידון למוות מחכה לחנינה. לקראת 7 בערב ישבנו ביחד ולא דיברנו. לא העזנו לבטא מה שהרגשנו. לאיש לא היה חשק להתלוצץ, שלא כדרכנו ברגעים מתוחים. קיווינו שהסיוט ייגמר, אך לא העזנו לבטא זאת, שמא תהיה האכזבה אכזרית עוד יותר.
לקראת השעה היעודה נשמע רעש אדיר. היה נדמה כאילו כל התותחים, המרגמות והמקלעים בחזית התחילו לירות בבת אחת. זאת לא היתה פנטזיה, כמו בראשית ההפוגה הקודמת. המצרים החליטו לפתוח ברגע האחרון במתקפה גדולה, בניסיון לכבוש בחזרה את כרתיה. הם נהדפו, אך הנגב נשאר מנותק בכל זאת, כי הם תפסו עמדות חלופיות מדרום לכרתיה.
פתאום הופיע אצלנו המ״פ שלנו, אריה שפאק. פניו קרנו. זה עתה הודיעו לו באלחוט שההפוגה נכנסה לתוקפה.
ניצלנו. לפחות הפעם.