הראשון בתל אביב סימנה את הכיוון. אותו ביקור מילא אותנו במרירות על העורף, מרירות שגברה ככל שנמשכה המלחמה. החבורה שיצאה יחד למלחמה התרופפה כל הרוג השאיר אחריו חלל ריק, רוב הפצועים שנשלחו לעורף לא חזרו. אחרים נפגעו ברוחם ופשוט לא יכלו להחזיק מעמד. אצל אחדים גבר הפחד, והחטיבה לא התעקשה להחזיק בהם - היא נתנה להם לחזור לעורף ולהיבלע שם. על כך היתה הסכמה אילמת. כולנו חשבנו שלא כדאי להחזיק בחזית חיילים העלולים לקרוס ברגע המכריע ולהשאיר אותך פצוע בשדה.
את השורות מילאו אנשים חדשים, מגויסים מאוחרים ועולים חדשים. רובם לא היו פחות טובים מקודמיהם, אבל כבר לא היתה האינטימיות של הראשונים, הקרבה הנפשית שנוצרו בקרבות הראשונים.
אט־אט פשטה בקרב הוותיקים מין מלנכוליה, שקשה להגדירה. היו הרבה רגעים עליזים, ההומור נשאר המצרך החיוני ביותר של החייל הקרבי, אבל זה כבר לא היה אותו הדבר.
יותר מכול העכיר את רוחנו השינוי שנכפה על הצבא שהפך לצה״ל. הוא החמיר מחודש לחודש.
צה״ל נולד מתוך הפלמ״ח, שהיה מבוסס על מה שנקרא ״ההתיישבות העובדת״. מפלגותיה - מפא״י ומפ״ם - שלטו בארגון ההגנה, על אף שהוא כלל גם מפלגות ״אזרחיות״(ימניות מתונות). בימי השלטון הבריטי יכלו פלוגות הפלמ״ח, יחידות הקבע המגויסות של ארגון ההגנה, להתקיים רק בקיבוצים, שם מצאו מחסה ומסתור. לכן שלטו האידיאלים של הקיבוץ גם במערכות הצבאיות שלנו, בראשית המלחמה. אידיאלים אלה כללו כבוד לאדם. החייל לא נתפס כבורג במכונה, אלא כאישיות עצמאית הפועלת במסגרת היחידה הלוחמת. לפני כל פעולה הוסבר לנו מה מטרתה ואיך היא צריכה להתבצע. המשמעת לא היתה מבוססת על ציות עיוור, ״כזה ראה וקדש״(מה שנקרא בצבא הגרמני ״ציות של פגר״) אלא על הבנת החייל שהציות דרוש לביצוע המשימה. כמו בקיבוץ, החייל היה מושפע מאוד מהלחץ של החברה ומהשאיפה של היחיד להתאים את עצמו לכלל.
מכאן גם הגישה השונה למעמדו של המפקד. לא היו לנו ״קצינים״, אלא ״מפקדים״. המפקד לא היה בעינינו מורם מעם בשל השתייכותו למעמד עליון, אלא אדם כמונו, שזכה בתפקידו מפני שהוא מוכשר ומאומן יותר. הוא גם לא נשא על כתפיו דרגות מתכת נוצצות, אלא דרגות בד דהויות.
כל ההשקפה הזאת, שהוכיחה את עצמה בקרבות הראשונים, התנגשה פנים־אל־פנים