עם התפיסה שבה התחנכו האנשים שהתגייסו במלחמת העולם השנייה לצבא הבריטי, ובייחוד אלה שעלו לדרגות קצונה. הם העריצו את הנוהל והנוהג של צבא הוד מלכותו, שהתפתחו במשך מאות שנים, בהווי חברתי ובמציאות קרבית שונים לחלוטין משלנו.
בצבא הבריטי הפריד גבול־ברזל בין קצינים ובד״א (״בעלי דרגות אחרות״). הקצינים באו ממעמד הג׳נטלמנים, הסמלים והטוראים באו מהעם הפשוט. האיכר שפנה ללורד בעל האחוזה בלשון ״סר״ עשה אותו הדבר בצבא: הג׳נטלמן־הקצין היה ״סר״, והאיכר־החייל התייחס אליו בהכנעה.
המשמעת העיוורת היתה חיונית בקרבות של המאה ה־18, כאשר שורות־שורות של חיילים צעדו בראש מורם לקראת האש של האויב, ומי שנותר בחיים הסתער בכידון. הקצין הלך כמובן בראש, ונהרג ראשון. אבל כבר בראשית המאה ה־20, עם הופעת המקלע, נאלצו החיילים להתפזר בשדה הקרב.
מבחינה זו נוצר מיזוג מושלם בין תפיסת המשמעת של הפלמ״ח ובין המציאות הקרבית החדשה. כבר ציינתי שאני - כמו רוב המתעניינים בתורת המלחמה הושפעתי מכתביו של באזיל לידל־הארט, הפרשן הצבאי הבריטי המוביל במלחמת העולם השנייה. מומחה זה גינה את תפיסות הצבא הבריטי כשרידים מן העבר. ברבות הימים העלה על נס דווקא את תפיסת הפלמ״ח.
אבל האיש שקבע את דפוסי צה״ל היה בן־גוריון, חייל בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה. בן־גוריון לא אהב את הפלמ״ח, בלשון המעטה, ולא רק מפני ששלטו בו אנשי האופוזיציה השמאלית, אנשים כמו יצחק שדה, ישראל גלילי, משה סנה ויגאל אלון. הוא בז להם מבחינה צבאית, והאמין רק באנשים ששירתו בקצינים בצבא הבריטי, כמו חיים לסקוב.
בשוך קרבות 11 הימים ובהתבסס ההפוגה השנייה, חשב בן־גוריון שהגיע הזמן להכניס סוף־סוף סדר לאספסוף הלוחם ולהפוך אותנו לצבא הגון. זה היה תהליך, אבל הוא התקדם במהירות. המפקדים הפכו לקצינים, ודרגות השדה שלהם הוחלפו בצעצועי מתכת (קראנו להם ״פלאפלים״, כינוי שנותר עד היום). הזדעזענו כאשר נמסר לנו שמעתה יהיו שני חדרי אוכל נפרדים, ושהקצינים שלנו לא יאכלו עוד איתנו, האנשים הנחותים. הזדעזענו עוד יותר כאשר באה הפקודה להצדיע לקצינים - מנהג מגונה של הצבאות הזרים, שנגד לגמרי את האופי שלנו. אמנם, לא הצטווינו להצדיע להם ברחוב, כמו בגרמניה של הקיסר ובבריטניה של המלך ג׳ורג׳, אבל גם ההצדעה במחנה היתה לנו לזרא.
קראנו לכל השיטה הזאת ״בולשיט״(״צואת שוורים״), ששימשה לנו כהגדרה