על ההר״ - משטרת עיראק־סווידאן. אחרי הפגזת התותחים המאסיבית ביותר בכל המלחמה והפצצה ממטוסים, פרצו הטנקים של יצחק שדה והמגנים נכנעו. העיתונות יצאה מכליה מרוב התלהבות לכוח השריון. שמונה ההתקפות של חיל הרגלים במרוצת החודשים הקשים של המלחמה כאילו נמחקו. זה הרגיז אותי מאוד. כתבתי רשימה ובה העליתי על נס את ״עכברי החזית״ האפורים.

כעבור כמה ימים נקראתי בדחיפות למטה הגדוד. נמסר לי שהתקבל עבורי מכתב של מפקד החטיבה אלי. פתחתי את המעטפה החומה הקטנה בחשש רב, שמא קורא לי המפקד לדין על הפרת פקודתו המפורשת. מצאתי בה מכתב כתוב במכונת כתיבה: ״חטיבה 5/קרבי. 30.11.48. אורי אבנרי. מאמרך הדן בחיל הרגלים מזדהה עם דעתי. בזאת שלוחה לך הערכתי המלאה בקשר למאמר הנ״ל. מפקד החטיבה.״ חתימה בדיו: שמעון אבידן.

גם המאמר הזה נכתב, כמובן, בניגוד מפורש לפקודות.

מהרגע הראשון של ההפוגה השנייה היה ברור שצה״ל יפר אותה. ההפוגה הקודמת היתה צורך חיים: המדינה החדשה היתה זקוקה באופן נואש להפסקת נשימה. שמרנו עליה בקפדנות. לא כן השנייה. אנחנו, לוחמי 11 הימים, היינו זקוקים גם הפעם באופן נואש להפסקת נשימה, אך ההנהגה אף לא חלמה לשמור עליה, כשראתה הזדמנות לשפר את עמדותינו. מה גם שאנחנו, בדרום, התעמתנו עם מציאות בלתי־נסבלת: הנגב נותר מנותק.

אחת המשימות הראשונות שהוטלה עלינו היתה להעביר לשם שיירת אספקה גדולה. לכאורה, זאת היתה משימה בלתי־אפשרית, נוסף להיותה הפרה בוטה של הפסקת האש. על מנת להגיע לנגב, היה עלינו לעבור בין המוצבים של האויב. ג׳יפ בודד, או כמה ג׳יפים, יכלו אולי להצליח. אבל להשחיל שיירה ענקית של 20 משאיות כבדות בין המוצבים המצךיים ולמסור אותה לידי הפלמ״ח, שהיה אמור לקבלה לידיה בנקודת־מפגש?

עם פרוץ ההפוגה נשאר הצבא המצרי פרוס לאורך כביש מג׳דל (אשקלון) חברון. הוא התבסס בכפרים ששכנו לאורך הכביש במרחק של קילומטרים מעטים זה מזה - עיראק־סווידאן, פלוג׳ה ועיראק־אל־מנשיה. ביניהם היינו צריכים לעבור. ולא רק בג׳יפים הקלים והמהירים שלנו, אלא בשיירה של משאיות גדולות, המתנהלות בכבדות ומקימות בלילה רעש אימים.

למרות כל זאת יצאה השיירה לדרך באחד הלילות. באמצע הדרך שמענו לפנינו פיצוץ אדיר. השיירה כולה נעצרה. אחרי כמה דקות פקעה הסבלנות שלנו. הג׳יפ

283